M8

ערך זה עוסק ברק"מ אמריקאי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו M8 (פירושונים).

רק"ם סיור M8
M8 Greyhound

מידע כללי
סוג	רק"ם סיור
מדינה מייצרת	ארצות הברית ארצות הברית
יצרן	פורד
שנת ייצור	1943
דגם קודם	רכב סיור M3
מערכה מרכזית	מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, מלחמת הודו-סין הראשונה.
יחידות שיוצרו	8,523
מידע טכני
אורך	5 מטר
רוחב	2.54 מטר
גובה	2.25 מטר
משקל	7.8 טון
מהירות	90 קמ"ש
טווח פעולה	563 ק"מ
מנוע	בנזין בעל 110 כ"ס.
שריון	עד 19 מ"מ
צוות	4.
מערכות נשק
חימוש עיקרי	תותח 37 מ"מ
חימוש משני	מקלע 7.62 מ"מ, מקלע 12.7 מ"מ

ה-M8 היה רק"מ סיור בתצורת 6X6 שיוצר בחברת פורד במהלך מלחמת העולם השנייה. הרכב היה בשימוש חיילים אמריקאים ובריטים באירופה ובמזרח הרחוק עד סיום המלחמה. לרכב היה שימוש נרחב ונכון לשנת 2006 הוא עדיין בשירות במספר מדינות עולם שלישי. בבריטניה, היה ידוע ה-M8 בכינוי גרייהאונד.

ביולי 1941, מחלקת החימוש של הצבא האמריקני התחילה בפיתוח של תותח נ"ט חדש ומהיר, כדי להחליף את משחית הטנקים M6, שהייתה משאית 3/4 טון עם תותח M3 בקוטר 37 מ"מ בארגז המטען. הדרישה הייתה לרכב בתצורת 6X4 החמוש בתותח 37 מ"מ ומכונת ירייה בעלת ציר משותף בצריח. השריון המשופע היה אמור לעמוד בקליעי מכונת ירייה בקוטר 0.5 אינץ' ושריון הצד בקליעים בקוטר 0.3 אינץ'. אבות טיפוס נשלחו לסטודבייקר (T21), פורד (T22) וקרייזלר (T23), כולם דומים בעיצובם. עד אז היה ברור כי תותח 37 המ"מ לא יהיה מספיק כדי לחדור את השריון הקדמי של הטנקים הגרמניים כך שהרכב המשוריין החדש, שנקרא M8 וכונה בצבא הבריטי גרייהאונד, בגלל מהירותו הגבוהה אך שריונו הדק, בדומה לכלב הגרייהאונד, הפך להיות רכב סיור. בעיות בחתימת החוזה ושיפורים מינוריים בעיצוב עיכבו את תחילת ייצורו של הרכב עד למרץ 1943. הייצור הסתיים ביוני 1945. 8,634 יחידות נבנו, לא כולל את גרסת ה-M20.

ב-M8 היה מותקן תותח M6 בקוטר 37 מ"מ (עם כוונת טלסקופית M70D) ומקלע כבד בראונינג M1919 בקוטר 0.3 אינץ' (7.62 מ"מ) בצריח פתוח או מקלע M2 בראונינג בקוטר 0.5 אינץ' (12.7 מ"מ) שיכול לשמש גם כנשק נ"מ. הצוות מנה ארבעה חיילים: מפקד, תותחן, נהג, ומפעיל רדיו (שיכול לשמש גם כנהג). הנהג ומפעיל הרדיו ישבו בקדמת הרכב, בעוד שהמפקד והתותחן ישבו בצריח. הרכב נשא כ-80 פגזים בקוטר 37 מ"מ אם כי כלי רכב עם התקן רדיו שני נשאו פחות פג��ים, לפעמים רק 16. התחמושת למקלע כללה 1500 כדורים בקוטר 0.3 אינץ' ו-400 כדורים בקוטר 0.5 אינץ'. בנוסף כלל החימוש ברכב 16 רימוני יד, 4 נרות עשן, 6 מוקשים ורובי M1 קרבין לאנשי הצוות.

עובי השריון נע מ-3 מ"מ בתחתית גוף הרכב ועד ל-19 מ"מ בקדמת הרכב ובצריח. ה-M8 הונע באמצעות מנוע בנזין מדגם הרקולס JXD עם שישה צילינדרים והגיע למהירות מרבית של כ-90 קמ"ש על כביש וכ-48 קמ"ש בשטח. עם מכל דלק בנפח 223 ליטר (59 גלון) וצריכת דלק של כ-31 ליטרים ל-100 ק"מ הטווח המרבי של הרכב היה בממוצע 640 ק"מ.

ה-M8 נלחם לראשונה באיטליה ב-1943. צבא ארצות הברית השתמש ברכב גם בזירה האירופאית וגם במזרח, שם נעשה בו שימוש גם בתפקידו המקורי כמשחית טנקים מכיוון ששריון רוב הטנקים היפנים היה דק משריון הטנקים הגרמנים ותותח 37 המ"מ של ה-M8 הצליח לחדור אותו. כ-1000 יחידות סופקו לבריטניה, צרפת וברזיל במסגרת חוק השאל-החכר. הרכב נחשב מהיר, אמין (אחרי שכמה תקלות תוקנו), חמוש ומשוריין בצורה מספקת למטרות סיור. לעומת זאת יחידות השריון ביקרו את יכולת השטח של הרכב. באיטליה ההררית ובשלג העמוק בחורף הצפון-אירופאי ה-M8 היה מוגבל לכבישים סלולים, עובדה שהגבילה את יכולות הסיור שלו. הרכב היה גם פגיע למוקשים. לעיתים הבריטים הניחו שקי חול על רצפת הרכב כדי לפצות על שריונו הדק. בעיה נוספת הייתה שמפקדים פעמים רבות השתמשו ביחידות הסיור שלהם לתמיכה בקרבות, וה-M8 דק השריון לא היה מתאים למטרות אלו.

צבא ארצות הברית חיפש תחליף ל-M8 כבר ב-1943. שני אבות טיפוס, סטודבייקר T27 ושברולט T28 הושלמו בקיץ 1944. שניהם נבחנו והוכחה עליונותם לעומת הגרייהאונד, אך בשלב כה מתקדם במלחמה הוחלט שלא להתחיל בייצור רכב חדש.

אחרי מלחמת העולם השנייה ה-M8 השתתף במלחמת קוריאה. זמן קצר אחרי מלחמת קוריאה הופסק השימוש ברכב בצבא ארצות הברית. מספר נגמ"שים הגיעו למשטרת ארצות הברית ושירתו שם עד שנות התשעים. צרפת השתמשה ב-M8 עד מלחמת הודו-סין הראשונה. כלי רכב רבים שהיו בשימוש ארצות הברית, בריטניה וצרפת יוצאו לבעלות בריתן של נאט"ו ולמדינות עולם שלישי. כיום, כמה יחידות עדיין בשימוש באפריקה ובדרום אמריקה.

מפעילות בעבר ובהווה של ה-M8 כוללות את: אלג'יריה, אוסטריה, בלגיה, בנין, ברזיל, בריטניה, בורקינה פאסו, קמרון, קולומביה, קפריסין, אל סלוודור, אתיופיה, צרפת, גרמניה, גואטמלה, האיטי, איראן, איטליה, ג'מייקה, מדגסקר, מקסיקו, מרוקו, ניז'ר, נורווגיה, פרגוואי, פרו, פורטוגל, ערב הסעודית, סנגל, קוריאה הדרומית, דרום וייטנאם, טאיוואן, תאילנד, טוגו, תוניסיה, טורקיה, ארצות הברית, ונצואלה, יוגוסלביה וזאיר.

• T21: אב-טיפוס מתחרה של חברת סטאדבייקר, ממנו נשאבו מספר רעיונות.
• T22: אב-טיפוס מוקדם של חברת פורד.
  • T22E1: אב-טיפוס עם הנעת 4X4, מה שלא צלח את שלב האב-טיפוס.
  • M8: הגרסה הסופית, בעלת הנעת 6X6, צריח ותותח 37 מ"מ. החל משנת 1943, יוצרו 8634 כלים^[1].
    • M8E1: גרסה עם מתלים משופרים. שני כלי רכב בלבד יוצרו ב-1943.
    • T69 MGMC: גרסה שלא צלחה את שלב אב-הטיפוס, בעלת מתקון נ"מ 4 מקלעי 12.7 מ"מ.
    • M20: גרסת M8 ללא צריח, פתוח כלפי מעלה עם עמדת מקלע 12.7 מ"מ. הדגם שירת בתור רכב סיור מהיר ואמין אך גם כרכב פיקוד בעל מקום ל-5-7 לוחמים או כרכב לוגיסטיקה. החל מפיתוחו ב-1943, יוצרו 3,680 כלים^[1].
    • M8 טאו: גרסה משופרת של ה־M8 שצוידה בטיל הטאו. הגרסה נבנתה במפעלי החברה האמריקאית NAPCO. התותח הראשי הוחלף במקלע 12.7 מ"מ ובמשגר טאו. מספר כלי רכב משופרים היו בשימוש בקולומביה.
    • רכב סיוע אש M20: גרסה שפותחה כרכב סיוע אש עם מתקון נ"מ של 4 מקלעי 12.7 מ"מ. הגרסה הייתה שדרוג של הצבא הקולומביני על בסיס ה-M20 המיושן^[1].
    • CRR Brasileiro: גרסה שפותחה על ידי צבא ברזיל בשנת 1968.

מדיה וקבצים בנושא M8 בוויקישיתוף