סיוניק (מחוז)

סיוניק (מחוז)
Սյունիքի մարզ

למעלה:פסגת ההר חוסטופ; מימין לשמאל:מתחם המנזרים וחנוואנק בקפאן;מנזר טאטב; המפל שאקי; המערות בגוריס וצוקי ברגאדזן; האגם צחקרי;האתר קאראחונג'; מאגר המים בטולורס;
מדינה	ארמניה ארמניה
חבל ארץ	סיוניק (חבל ארץ)
מושל	רוברט חוקאסיאן (מ-2022)
בירת המחוז	קפאן
תאריך ייסוד	7 בנובמבר 1995
שטח	4,506 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ במחוז	139,400 (2019)
‑ צפיפות	32 נפש לקמ"ר (2019)
קואורדינטות	39°15′N 46°15′E / 39.25°N 46.25°E / 39.25; 46.25
http://syunik.mtaes.am/
מפת מיקום מפה מפורטת tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

סיוניק (בארמנית:Սյունիք או Սյունիքի մարզ - סיוניקי מארז) הוא המחוז (מארז) הדרומי ביותר של ארמניה. הוא גובל בצפון עם המחוז ואיוץ דזור, במערב עם מובלעת של אזרבייג'ן הנקראת הרפובליקה האוטונומית של נחצ'יבאן, במזרח עם האזור הכלכלי מזרח זנגזור של אזרבייג'ן ובדרום, לאורך הנהר אראס עם איראן (המחוז מערב אזרבייג'ן) עיר הבירה של המחוז והעיר הגדולה בתחומה היא קפאן. שטח המחוז הוא 4506 קמ"ר (15% משטח המדינה - המחוז השני לפי שטח בין כל המחוזות). לפי המפקד משנת 2011 אוכלוסיית המחוז הייתה 141,771 תושבים (4.7% מתושבי ארמניה, המחוז השמיני בין המחוזות לפי אוכלוסייה). פרט לקפאן, עריה החשובות הן:גוריס, מגרי, סיסיאן, קג'רן, אגאראק, דסטקרט. המחוז סיוניק כולל את שטחי הראיונים לשעבר גוריס, קפאן, מגרי וסיסיאן. המחוז נקשר לחבל הארץ ההיסטורי סיוניק, סיוניה, זנגזור או זנדגזור, הידוע מן המאה השלישית.

אחת מחמש עשרה הפרובינקיות של ממלכת ארמניה העתיקה נקראה סיוניק. שמם של החבל סיוניה או סיוניק ושל המחוז סיוניק נגזר משם השושלת הארמנית סיוניה שנציגיה היו מושלים (נחרר) של חבל סיוניק עוד המאה הראשונה לספירה. ההיסטוריון מובסס חורנאצי ייחס את מקור השם לדמות של סיסק, צאצא האב האגדי של הארמנים, האיק ואבי השושלת סיוניה או סיוניק.^[1] עם זאת לפי ההיסטוריון רוברט היוסן סיסאק היה אפונים מאוחר יותר. בימי שושלת פרס הססאנית (637-225 ) האזור נקרא סיסאקאן והוזכר לראשונה בשם זה במאה השישית על ידי סופר סורי "פסאודו זכריה". סטראבון מזכיר בארמניה חבל ארץ בשם "פאוניטיס" שכמה מלומדים קראו לו "סאוניטיס" וקישרו אותו לסיוניק. אולם המקור המוקדם ביותר ביוונית נמצא אצל אוסביוס במאה הרביעית - "סאוניה". מאוחר יותר, במאה השישית, ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס מתייחס לתושבי הפרבינקיה כ"סוניטאי". בקוסמוגרפיה מראוונה מסביבות 700 חבל סיוניק נקרא בלטינית "סיאניה של הקווקז" (Siania Caucasorum) .ההיסטוריון ארמן פטרוסיאן שיער שמקור השם קשור לאל השמש סיוויני או שיוויני של האוררטים ששאלו אותו מהחתים וציין כי ישנם באזור ההיסטורי סיוניק מספר רב של שמות של מקומות בעלי שמות דומים הקשורים לשמש. במקורות גאורגיים סיוניק נקרא סיווניאטי. בעוד שהערבים ידעו אותו כ"סיסאג'אן", שם שאול מפרסית. בתקופות שונות נודע האזור סיוניק גם בשמות אחרים כמו למשל ,זנגדזור או זנגזור, או בפי האזרים כיום "מערב זנגזור".

מחוזות ומדינות שכנות:

ממערב: אזרבייג'ן - הרפובליקה האוטונומית נחיצ'בן. הרי זנגזור הם הגבול. מצפון:מחוז ואיוץ דזור

ממזרח:אזרבייג'ן -האזור הכלכלי מזרח זנגזור.

בין השנים 2023-2020 ממזרח:המחוזות לצ'ין, גובדיל וזנגילן באזרבייג'ן ; בין 2020-1992 המחוז קשטאג של רפובליקת ארצאך (נגורנו קרבאך)

מדרום:איראן, הנפרד מארמניה על ידי נהר אראס

מבחינה היסטורית מחוז סיוניק משתרע על שטח החבל ההיסטורי סיוניק ,פרובינקיה של ארמניה העתיקה. סיוניק הוא אזור הררי, המכוסה ברובו ביערות ירוקים ועבותים. ברוב שטח המחוז מתרוממים הרי זנגזור.הפסגות הגבוהות ביותר במחוז - הר קפוטג'וג בעל גובה 3,905 מטר והר גזנסאר בעל גובה של 3,829 מטר. רבים מיערות המחוז שמורים על ידי הממשלה, לרבות הפארק הלאומי ארוויק, שמורת הטבע שיקהוג, מתחמי הקודש בוגאקר, גוריס , חורשת הדולבים, האגם סב וזנגזור.

אגני המים העיקריים כוללים את הנהרות וורוטאן, ווגג'י, סיסיאן, מגרי ווצ'גאן.

הטמפרטורות מגיעות בקיץ עד ל+40°C , אם כי הטמפרטורה הממוצעת היא בערך+22°C. בחורף הטמפרטורה יכולה לרדת עד ל -12.5°C .

כתובות בשפה הארמית שנמצאו באזור מסביב ימת סוואן והמיוחסות למלך ארתאשס הראשון מעידות שחבל סיוניק היה במאה השנייה לפני הספירה חלק מממלכת ארמניה הארטשית.^{[2] [3]}

סיוניק נשלטה על ידי אחת המשפחות החזקות ביותר של "נחררים" (מושלים) בארמניה הקדומה. לפי "זורנמאק", הפנקס הממלכתי בו נרשמו הסדר והכמות של הצבאות במדינות הקדומות, בסיוניק רשום חיל פרשים הכולל 9400 פרשים בעת מלחמה. לפי הגהנמאק, פנקס אחר, משפחות האצולה בממלכה הארמנית העתיקה, נסיך סיוניק נחשב לראשון בחשיבות בין אצילי החצר המלכותית. במאה הרביעית סיוניק התנצר יחד עם כל ארמניה. נסיכי סיוניק יחד עם מגנאטים ארמנים אחרים, ליוו את גרגוריוס המאיר לקסריה כדי לקבל את בסממני הקדושה.

אחרי חתימת הסכם השלום באקיסלנה ב-387 לספירה, סיוניק נותר חלק ממלכת ארמניה בת החסות. חלוקת הממלכה הארמנית בין הביזנטים לפרס צמצמה בצורה דרסטית את שטח ארמניה. במחצית השנייה של שנות ה-390, המלומד מסרופ משטוץ בא לחנך את אלינג'ה, הגאוואר של חבל סיוניק. אחרי שב-406 המציא את האלפבית הארמני הוא הקים בו את בתי הספר הראשונים בעזרת הנסיכים וגינאק וואסאק סיוני על מנת להפיץ את הכתב הארמני החדש בין חניכיו. השושלת הראשונה ששלטה בסיוניק, במאה הראשונה לספירה הייתה שושלת סיוניה. השליט - ה"נחרר" הראשון, היה ואגינאק סיאק (בסביבות 330) ויורשו היה אחיו אנדוק או אנדובק (אנטיוכוס, לערך 340). ב-379 בביק (בגבן), בנו של אנדוק, הוחזר לשלטון כ"נחרר" על ידי משפחת ממיקוניאן. לבביק הייתה אחות בשם פרנצזם שנישאה לנסיך הארשקי גְנֶל, אחיין המלך הארמני ארשק השני ומאוחר יותר התחתנה בשנית עם ארשק השני עצמו. שלטונו של בביק נמשך פחות מעשר שנים ובסביבות 386 או 387 הנחרר דארה הודח על ידי ההאימפריה הסאסאנית.^{[דרוש מקור]}

אחרי הנחרר ואלינק (409-400) עלה לשלטון ואסאק (452-409). לוואסאק היו שני בנים:בביק (בגבן) ובקור וכן בת שהתחתנה עם וראזווהאן (472-452), יורשו של ואסאק. בנו של וארזוובהאן, גלהון שלט כשבע שנים (477-470) ומת ב-483. אחיו של וארזווהאן, שנקרא גם הוא בביק, הפך לנחרר ב-477. האדז, אחיו של גלהון, מת בספטמבר 482. המחוז סיוניק הונהג בהמשך על ידי ואהאן (בסביבות 570), פיליפו (לערך 580), סטפנוס (597-590), סחק (איסחק) (לערך 597) וגריגור (עד 640).

אחרי סופה של ממלכת ארמניה העתיקה ב-428 סיוניק סופח לאימפריה הסאסנית כחלק מהמארזפנות הארמנית. בשנות ה-440 מינו הסאסאנים את הנסיך ואסאק סיוני בתור שליט (מרזפן) של כל ארמניה. בקרב אוואראיר לא עמד ואסאק סיוני לצד הכוחות הארמנים בפיקודו של ורדן ממיקוניאן ובחר בצד הפרסים, מה שהכריע את הכף לזכותם של האויבים. התחייבו בערך באותה תקופה בני סיוני להגן על מבצר דרבנט וחיזקו את מעמדם.

החל מהמאה התשיעית סיוניק היה לחלק ממדינת השושלת בגרטוני. בסביבות 800 ואסאק השלישי הותקף על ידי סאוואדה, האמיר הקאיסי ממלזגירט (מנזקרט). הוא הקים חיל מצב באחלט (צ'לט) במחוז דזולוק. הוא קרא לעזרה למנהיג המורדים הפרסים באבכ ח'ראמדין שנשא בת של המלך לאישה. ^{[דרוש מקור]} אחרי מותו של ואסאק השלישי ב-821, באבכ ירש את האזור והתושבים מרדו נגדו. באבכ דיכא את המרד אבל התקפות חוזרות של המוסלמים והארמנים לא נתנו לו מנוח. בסופו של דבר ויתר, וילדי ואסאק, פיליפ וסחק חזרו לשלוט בסיוניק. פיליפ שלט במזרח סיוניק, כולל ואיוץ דזור ובאגק. סחק שלט במערב סיוניק, הידוע גם ככגארקוניק.

ב-826 סחק כרת ברית עם יריבו של פעם, סאוואדה, האמיר ממנזקרט - נגד המושל מטעם הח'ליפה הערבי העבאסי, אבל הובס ומת בקאוואקרט. בנו, גריגור-סופאן ירש אותו כנסיך של מערב סיוניק. במזרח סיוניק פיליפו מת באוגוסט 848. אותו ירשו במשותף שלושת ילדיו - בבגן, ואסאק - איצ'חניק ואצ'וט. בבגן לחם בגריגור סופאן והרג אותו בערך ב-849–851. אולם בבגן מת כעבור זמן קצר ב-851 וואסוק איצ'חאניק ירש אותו. לוואסאק - איצ'חאניק היו יחסים טובים עם ואסאק-גאבור, שליט מערב סיוניק, בנו של גריגור-סופאן. נרסה פיליפיאן, אחיו של בבגן, הוביל ב-822–823 מסע צבאי באגואניה, ניצח ובמורגוג רצח את הנסיך ואראז טרדט השני, שהשתייך לשושולת הפרסית המיחרנית.

בוגה אל כביר, גנרל שנשלח על ידי הח'ליפה מבגדד, החריב באותן השנים את ארמניה ואת אגואניה ושלח גדוד לוחמים גם למזרח סיוניק שנשלט אז על ידי ואסאק הרביעי ואחיו אצ'וט. בני סיוניק נמלטו למבצר באלק, אך ואסאק עצמו נמלט לקוטאיק, ואחר כך לאזור גארדמן על הגדה המזרחית של ימת סוואן. הנסיך (איצ'קאן) של גרדמן, קטריג' או קריצ'ן בגד בו והסגיר אותו לבוגה. (859). גם אצ'וט נתפס על ידי הערבים. אחר כך בוגה פלש בגרדמן ועצר גם את קטריג'. בהמשך פנה לאוטי ולקח בשבי גם את נסיך סטפאנוס קון של סוורדיק. ^{[דרוש מקור]}

הח'ליפות העבאסית ניסתה להשתלט בקביעות על כל האזורים האלה ובמטרה זו החליט בוגה לאכלס מחדש את העיר צ'מקור על הנהר קורה באוכלוסייה מוסלמית. מכיוון שצ'מקור הייתה קרובה לברדה ולגנג'ה היא נועדה לשמש נקודת הגנה אזורית. בפקודת הח'ליפה החדש ב-862, הנסיכים העצורים שוחררו והורשו לשוב לאחוזותיהם הקודמות בתנאי שיתאסלמו. אמנם יש אומרים שחזרו לנצרות אחרי שובם.^{[דרוש מקור]} נסיך מערב סיוניק, ואסאק-גאבור, התחתן עם מרים, בת של הנסיך הבגרטי אשוט הגדול ותושבי סיוניק זיכו אותו בתואר איצ'קאן, תואר שקיבל מאשוט בשם הח'ליפה. יורשו היה בנו, גריגור-סופאן השני (909-887). נסיך מערב סיוניק, ואסאק הרביעי מת בסביבות 887 ובמקומו שלט אחיו, אצ'וט שמת ב-906.^{[דרוש מקור]} בנו של ואסאק הרביעי, סמבט, שלט באזור ממושבו בוואיוץ דזור. צ'הפונק (ג'הוק) שלט בסיוניק בין 887 - 920 ואולי יותר.

ב-903 מרד צ'הפונק (ג'הוק) בסמבט הראשון הבגרטי וסירב לשלם לו מיסים. אז הותקף על ידי הנסיך של וספוראקן, סרגיס-אשוט. לבסוף הוא נכנע, מעשיו נסלחו והתחתן עם אחות של הנסיך של וספוראקן, וקיבל את העיר והמחוז נחצ'יבאן שהפך אז לחלק מחבל סיוניק.

כעבור מספר שנים, הנסיך כרת ברית עם האמיר מסג'יד, יוסוף, נגד מזרח סיוניק ופלשו בו ביחד. סמבט מצא מפלט במבצר ארנדצ'אק (כיום אלינג'ה, בצפון-מזרח נחצ'יבאן) ויוסף נשאר השליט היחיד של מזרח סיוניק. סמבט חיפש מקלט אצל גיסו, חצ'יק-גג'יק. באותה שנה, 909, הנסיך של מערב סיוניק, גריגור סופאן השני, נכנע לאמיר יוסוף בדווין. רק תנועות צבא ביזנטיות ונסיגת הסג'ידים אפשרו לו לחזור כעבור זמן לכס השליט. סמבט עם שלושת אחיו, סחק, בבגן וואסאק, חזרו איפוא לשלטון. גם במערב סיוניק סחק, אשוט וואסאק, אחיו של גריגור סופאן השני, עלו לשלטון. אחרי דעיכת השושלת של מערב סיוניק המוסלמים השתלטו על האזור.

מזרח סיוניק נשאר מחולק: סמבט, שהיה השליט הראשי, הנהיג את החלק המערבי של מזרח סיוניק עם ואיוץ דזור. סחק שלט בחלק המזרחי של מזרח סיוניק עד לנהר הקר. בבגן שלט בנפת בגק, וואסאק (שמת ב-922) שלט בעוד טריטוריה בלתי מוגדרת. נאצר, האמיר של אזרבייג'ן, כבש במרמה את השטח שבהנהגת בבגן וסחק. אבל סמבט הדיח אותו ושחרר את אחיו. אחרי סמבט שלט בנו, ואסאק, ואחרי סחק - בנו סמבט. המוסלמים העניקו לוואסאק את התואר מלך והוא נשא אותו עד שנת 963.

כס המלכות עבר בירושה לידי אחיינו סמבט (998-963) שהוכר כמלך על ידי האמירים של טרוריס ואראן. הוא התחתן עם נסיכת אסואניה, צ'הנדוחט. במותו, הוריש את המלכות לוואסאק (1019-998). אחרי ואסאק עלו על כס סיוניק שני אחיינים שלו (בני אחותו עם הנסיך אשוט), סמבט וגריגור (1019-1084).^{[דרוש מקור]}

בתקופה זו היה סיוניק בחסות האימפריה הסלג'וקית. גריגור התחתן גם הוא עם נסיכה בשם צ'הנדוחט, בתו של סוואדה מאגואניה. היורשת היחידה של שני הנסיכים, הייתה בת של גריגור, שגם היא נקראה צ'הנדוחט. השלטון בסיוניק עבר לידי נסיך אגואניה, סנקרים יואן ששלט מ-1084 ועד מותו ב-1105.^{[דרוש מקור]} אחרי סנקרים יואן שלט בנו גריגור, שליט סיוניק ואגואניה, עד שנת 1166 כשאזורים אלה נכבשו על ידי הטורקים הסלג'וקים.

בהמשך חבל סיוניק נמצא בשליטתם העוקבת של הסלג'וקים מהמדאן, האלדיגוזים או האטאבקים של אזרבייג'ן, ממלכת גאורגיה, האימפריה הח'ווארזמית, האילחאנים, הצ'ופאנים, הג'לאירים, קארה קויונלו, האימפריה של טימור ואק קויונלו ובסוף נכבש על ידי פרס הספווית. השושלות החשובות ביותר שהנהיגו את סיוניק בתקופה זו היו אורבליאן ופרושיאן. השושלת האורבלית התחילה למשול בסיוניק כבני חסותם של הטימורים.

במחצית הראשונה של המאה ה-16 ארמניה והאזורים הסמוכים הפכו לזירת מלחמות בין האימפריה העות'מאנית לאיראן. הסכם אמאסיה ב-1555 ששם קץ למלחמה שנמשכה ארבעים שנה, הבטיח את סיפוח מזרח ארמניה לאיראן הספווי. ב-1590 טריטוריה זו חזרה לשליטה עות'מאנית עד 1639 ואחר כך ,לפי הסכם קסר-א-שירין חזר לספווים. במאות ה-16–17, על אף התיישבותם של שבטים מוסלמים במזרח ארמניה, האחוזות הפאודליות נותרו בסיוניוק ובקרבך השכנה תחת שליטתם של המליקים הארמנים, הנשענים על יחידות צבאיות משלהם. המליקים החשובים ביותר ביו מליק-שחנזר בגגרקוניק, מליק-אייקז בקאשאטג, מליק ספרז באנגגאקוט. בהתחלת המאה ה-17 עבאס שאה הראשון יישב שבטים כורדים בשטחים שבין ארצאך לסיוניק בכוונה להחליש ולפלג את המליקים הארמנים. בעת ההגליה הגדולה (ה"סורגון " הגדול) משנת 1604, כשהשאה עבאס גירש לפרס לפחות 250,000 תושבים מארמניה המזרחית, אוכלוסיית סיוניק הצטמצמה מאוד.

בין אמצע המאה ה-18 לתחילת המאה ה-19 סיוניק היה לחלק מהח'אנות קרבך במסגרת האימפריה הפרסית הספווית. הטורקים העות'מאנים חזרו לאזור בין 1722–1736.

בתחילת המאה ה-18 קם בחבל סיוניק הגיבור הארמני דוד בק שהוביל בסיוניק התקוממות ארמנית נגד המוסלמים - הפרסים הספווים מחד ו הפולשים הטורקים העות'מאנים מאידך. דוד בק התחיל את מאבקו ב-1722 בעזרת אלפי פטריוטים ארמנים שהצליחו לשחרר את סיוניק. בסיסיו העיקריים של דוד בק היו המבצר באגאברד מצפון-מערב לקפאן ומבצר חלידזור הנמצא דרום מערבית לקפאן, ושהיה מקום פטירתו ב-1728.^[4]

כתוצאה מניצחון הרוסים במלחמה הרוסית-פרסית 1813-1804 סיוניק יחד עם שאר הח'אנות קרבאך עברה תחת שליטת האימפריה הרוסית, בתוקף הסכם גוליסטן מ-1813. רוסיה שמה קץ לח'אנות קרבאך והחבל חולק בין פלך ירוואן לפלך באקו (שנקרא עד 1859 פלך שמאכה). כאשר הוקם ב-1868 פלך יליזבטפול, האזור סופח לאוייזד זנגזור אשר מ-1870 נוהל מהעיר גריוסי. מיפקד האוכלוסין הרוסי ב-1897 ספר באוייזד זנגזור 137,971 תושבים , מתוכם 51.6% טטרים קווקזיים (אזרים) ו 46.1% ארמנים. בהתחלת המאה ה-20 פרצו מתחים בין הארמנים לטטרים, ששיאם היה בזמן הסכסוך הארמני-אזרי (1905–1906). העימותים התרחשו באוייזדים נחצ'יבאן שרור-דלגז של פלך ירבאן ובאוייזדים זנגזור, שושה וג'וונשיר של פלך יליזבטפול . לפי מקורות ארמניים 128 כפרים ארמניים ו-158 כפרים אזריים נשדדו או נהרסו והמספר הכללי של ההרוגים נע בין 3000 ל-10.000. המוסלמים סבלו אבדות כבדות יותר. אולם באותם אירועים הארמנים מסיוניק נטבחו על ידי ידי הכוחות האזרים ללא הבחנה של מין או גיל .ילדים שלהם עברו קטיעות אברים ונזרקו לכלבים בעוד שהשורדים אולצו להתאסלם. מעשי האיבה הואצו על ידי התמוטטות האימפריה הצארית. האזור נפל בידי שלטונות הוועד המיוחד העבר-קווקזי של הממשלה הזמנית הרוסית ובהמשך היה לחלק מישות קצרת ימים הקרויה הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של עבר-קווקז. כשהתבטלה רפובליקה זו במאי 1918, זנגזור, נחצ'יבן ונגורנו-קאראבך הפכו למושא מחלוקת בין המדינות החדשות קצרות הימים רפובליקת ארמניה והרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'אן. באותם הימים בסיוניק חי רוב ארמני של 350,000 תושבים ואוכלוסייה מוסלמית של 180,000 תושבים. לפי תומאס דה ואל בסכסוך על סיוניק בעקבות פעולות הגרילה הארמנית בפיקודם של אנדרניק, רובן טר-מינאסיאן וגארגין נז'דההביא לבריחת המיעוט ה"טטרי הקווקזי" או אזרי.

בשנים 1920-1918 סיוניק סופחה לרפובליקת ארמניה הראשונה. אחרי הסובייטיזציה של ארמניה, סיוניק הפכה למרכז עיקרי של ההתנגדות נגד הבולשביקים והייתה לחלק מישות מדינית לא מוכרת בשם "רפובליקת ארמניה ההררית" שבירתה גוריס. גארגין נז'דה היה ראש ממשלתה ושר הביטחון שלה .מאוחר יותר, ביולי סימון וראציאן התמנה לראש ממשלתה , בעוד נז'דה היה למושל ולמפקד הכוחות הצבאיים. נז'דה גרם באופן פעיל לגירוש 3/5 מתושביה האזרים של זנגזור. באפריל-יולי 1921 ניהל באזור הצבא האדום מבצעים צבאיים רבי-היקף ותקף את סיוניק מצפון וממזרח. אחרי חדשים של קרבות עקובים מדם נגד הצבא האדום, רפובליקת ארמניה ההררית נכנעה ביולי 1921 אחרי שקיבלה הבטחות מהסובייטים שהחבל ההררי יהיה חלק מארמניה הסובייטית. אחריה מלחמה גארגין נז'דה, לוחמיו ואנשי ציבור ארמנים ידועים, לרבות מנהיגי רפובליקת ארמניה הראשונה, חצו את הגבול לפרס והגיעו לאזור עיר טבריז. סיוניק הפך ביולי 1921 לחלק מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית.

הכוחות הבולשביקים, מחוזקים על ידי ניצחונם במלחמת האזרחים ברוסיה השתלטו על הקווקז. בתקופת הסובייטיזציה סיוניק סופח לארמניה הסובייטית, בעוד שנחצ'יבן ונגורנו-קרבאך הפכו לחלק מאזרבייג'אן הסובייטית. בהתחלה היה סיוניק חלק מארמניה במסגרת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הפדרלית של עבר הקווקז. ב-1936 הוא היה לחלק מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית הנפרדת. תחת השלטון הסובייטי נפגע סיוניק מרעידת אדמה קטלנית באפריל 1931 כש-805 מכפריו נהרסו. שנה אחר כך במאי 1931 רעידת אדמה נוספת הרסה 27 כפרים מבין 38 של נפת סיסיאן. סיוניק של ימינו מוחלקת לנפות מגרי, קפאן , גוריס וסיסיאן. בהדרגה האזור התאושש והרבה מתשתיותיו שוקמו. סיוניק נחשבה בתקופה הסובייטית למקור חשוב של מתכות ומינרלים.

התמוטטות השלטון הסובייטי הביא לחידוש הסכסוך בנגורנו קרבאך בין ארמניה לאזרבייג'אן. ב-1989-1987 התושבים האזרים שעדיין נותרו בו נאלצו לעזוב בגלל האלימות שפרצה שוב בין שני העמים. בריחת האזרים הפכה את סיוניק ואת ארמניה כולה ליותר הומ��גניות. בעקבות קריסת ברית המועצות ב-1991 סיוניק היה לחלק של רפובליקת ארמניה העצמאית. ארבע הנפות של סיוניק התמזגו ברפורמה המנהלית מ-1995 כדי ליצור את המחוז סיוניק עם הבירה קאפאן. במחוז הנמצא בקצה הדרומי של ארמניה, היה לסיוניק למקום חשוב מבחינה אסטרטגית וכלכלי עבור ארמניה. הגבול עם איראן סייע לעליית סחר החוץ אל איראן ואזורים אחרים. במאה ה-21 נפתח צינור באורך 140 ק"מ להובלת גזים טבעיים מאיראן לארמניה שנועד לספק לה 1.1 מיליארד מטרים מעוקבים של גז עד 2019 ולעלות בהמשך ל2.3 מיליארד מטרים מעוקבים. גם גאורגיה הביעה עיניין באספקת גז מאיראן דרך הצינור החדש.

כתוצאה ממלחמת נגורנו קרבאך מ-2020 השטחים ממזרח לסיוניק, שנשלטו על ידי ארמניה אחרי מלחמת נגורנו קרקבך הראשונה נכבשו על ידי אזרבייג'אן, דבר שהאריך את גבול המחוז עם אזרבייג'אן ויצר חשש כבד לבטחונו. ביישוב הגבול שורנוך בסיוניק נכבשו נכבשו 12 בתים על ידי אזרבייג'אן. גם חלקי הכביש המהיר בין גוריס לקאפאן נכבשו על ידי צבא אזרבייג'אן. הסעיף 9 של הסכם שביתת הנשק ב-2020 ציין ש"כל הקשרים הכלכליים וקשרי התחבורה באזור חייבים להישאר פנויים. ארמניה חויבה להבטיח את ביטחונם של קשרי התחברה בין האזורים המערביים של אזרבייג'אן לרפובליקה האוטונומית נחצ'יבן כדי לאפשר תנועה חופשית של אנשים, כלי רכב וסחורות בשני הכיוונים". נשיא אזרבייג'אן , אילהם אלייב ציין שארמניה חייבת לספק פרוזדור לאזרבייג'אן דרך חבל סיוניק ואיים לכפות זאת בכוח אם ארמניה לא תעשה זאת. ראש ממשלת ארמניה, ניקול פשיניאן דחה דרישה זאת מכיוון שלטענתו, הסכם שביתת הנשק אינו קורא לפתיחת פרוזדור אלא לפתיחה כללית של דרכי התחבורה בין שתי המדינות. החל מ-12 במאי 2021 כוחות של אזרבייג'אן חדרו כקילומטר לתוך סיוניק וכבשו את האזור מסביב לאגם סב, אירוע שגרם למשבר גבול בין ארמניה ולאזרבייג'ן. ב-10 בנובמבר 2021 ארמניה השלימה את בניית הכביש החלופי גוריס-קאפאן שהוא כולו בתוך שטח ארמניה.

לפי מפקד האוכלוסין מ-2011 אוכלוסיית סיוניק מנתה 141,771 תושבים ( 69,836 ממין זכר ו-71,935 ממין נקבה) והיוותה 4.7% מאוכלוסיית ארמניה. 95,170 (67.13%) תושבים גרו בערים (רובן בקפאן וגוריס) ו-46,601 (32.87%) בכפרים. האוכלוסייה הכפרית התפזרה כך בין הנפות: סיסיאן - 29,768, נפת גוריס - 17,979, נפת מגרי - 14,341/ ונפת קפאן - 13,243. המחוז מנה 7 יישובים עירוניים ו-102 יישובים כפריים. העיר הגדולה ביותר היא בירת המחוז קפאן עם 43,190 תושבים. הכפר שינוהאיר עם 2,661 תושבים הוא הרשות הכפרית הגדולה ביותר.

לפי מספר התושבים ב-2010 :

קפאן	45 500
גוריס	23 000
סיסיאן	16 700
קג'רן	8500
אגאראק	4900
מגרי	4800
דסטקרט	300

לפי הנתונים הסטטיסטיים, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בשטח האזור סיוניק המודרני היו קיימים מספר יישובים "טטריים" (כלומר אזרים) וכורדים. לפי קודקס הנתונים הסטטיסטיים על אוכלוסיית עבר הקווקז בשנת 1886 היישובים אגודי (אגיטו) (903 תושבים), וגודי (וגטין) (926 תושבים), סיסיאן (633 תושבים) ושאקי או שקי (657 תושבים) היו במלואם מאוכלסים באזרים, בעוד כל תושבי באיאנדור (וגטור) היו כורדים. ב-1911 האזרים היו רוב גם בכפרים דסטקרט (היום עיר) ושיקליאר (טורוניק)^[5] בימינו כמעט כל תושבי המחוז הם ארמנים אתניים.

קבוצה אתנית	המפקד ב-2011	באחוזים	המפקד ב-2001	באחוזים
סך האוכלוסייה	152,684	100 %	141,771	100 %
ארמנים	152,212	99,69 %	141,353	99,71 %
רוסים	253	0,17 %	259	0,18 %
אוקראינים	41	0,03 %	26	0,02 %
אחרים או בלתי מוצהרים	178	0,12 %	133	0,09 %

בימינו המחוז סיוניק מאוכלס כמעט לחלוטין בארמנים אתניים המשתייכים לכנסייה האפוסטולית ההארמנית. הכנסייה המקומית מאורגנת בדיוקסיית סיוניק ובראשה עומד הארכימנדריט זאוון יאזיצ'אן. מושב הבישופות הוא קתדרלת גריגוריוס הקדוש בגוריס.

כ-74% משטח המחוז ניתן לעיבוד חקלאי ומתוך זה 13.2% מעובד. ^[6] הכפריים עובדים בעיקר בחקלאות ובגידול הבקר. במחוז תורמת 6.5% מהתפוקה החקלאית השנתית של ארמניה. המחוז ידוע בתרומתו לתעשיית הבשר והחלב. בעיר הבירה קאפאן יש בית חרושת למוצרי עוף. במגרי פועל מפעל לשימורים. הגידולים העיקריים הם דגנים, דגנים מיובשים, תפוחי אדמה וירקות. ^[7] הכפר אנגגאקוט ידוע בגידולי הדגים שלו, בעוד הכפר אצ'נאן

סיוניק מייצרת 17 % מהתוצרת התעשייתית השנתית של ארמניה. כלכלת המחוז מבוססת במידה רבה על הענף התעשייתי, כולל מכרות, ייצור חמרי בנייה ותעשיית המזון. בלרנזדור החברה הרוסית רוסאטום עורת סריקות לקראת אפשרות של כריית אורניום. במחוז סיוניק המפעל זנגזור להפקת נחושת ומוליבדן ולעיבודם צפעיל מ-1951 מכרות חשובים של ארמניה בקאפאן ובקג'אראן . בעיר קאג'ראן פועלת גם חברת "דנסיה" לקירוי גגים. במחוז התפתחה תעשיית הפקת הנחושת ועיבודה. תשלובת זנגזור לנחושת ומוליבדן היא המפעל הכרייה ועיבוד המתכות הגדול בארמניה. ידועים גם במפעל לנחושת ולמוליבדן באגראק והמפעל לכריה ולהעשרה בקאפאן. פועלים בסיוניק גם מפעלי תעשיית מזון ותעשייה קלה. באזור התעשייה של קאפאן פועליות חברות תעשייתיות כמו "Kapan CH.SH.SH לחמרי בניין (הוקמה ב-1947), מפעל לכלי מכונות (הוקם ב-1971), המפעל לסריגה "סונאטקס". המפל בוורוטאן של תחנות הכוח ההידרו חשמליות (טאטב, ספנדריאן ושאמב* סיפקו בשנת 2002 אספקה של 1,150 מיליון kWh. החל מ-2006 מחוז סיוניק מקבל אספקת גז טבעי מאיראן דרך צינור הגז איראן-ארמניה. במגרי פועלת תחנה לאספקת גז. (נוסד ב-1985) והמפעל "Marila LLC" למוצרי בשר וחלב, שהוקם ב-2010. בגוריס פועלת החל מ-1989 תחנת הכוח ההידרו-חשמלית על נחל וורוטאן , אחת התחנות הכוח הראשיות של המדינה. גם בגוריס פועלת חברת "Vosmar" לבטון מאספלט ואבן מנותצת (הוקם ב-2002), "גוריס גאמה" למכשירי חשמל, (מ- 2003) ו"קבוצת גוריס" לבקבוק מיים מינרליים (הוקמה ב-2005). בעיר סיסיאן הוקם ב-2007 מפעל למוצרי חלב "Sis-Alp", ב-2009 מפעל חומרי בניין "Bazalt-M" ובית חרושת למוצרי קרמיקה - החל מ-2014.

במחוז סיוניק פועלים האוניברסיטה הממלכתית של גוריס (מ-1967) ושלוחות של האוניברסיטה הממלכתית של ירבאן, האוניברסיטה הפוליטכנית הלאומית של ארמניה והמכון הממלכתי לתיאטרון ולקולנוע בירבאן. בשנת הלימודים 2016-2015 פעלו בסיוניק 119 בתי ספר . ^[8]

הספורט הפופולרי ביותר הוא הכדורגל. בליגה הראשונה לכדורגת סיוניק מיוצג על ידי המועדון גנדזאסאר קאפאן (FC Gandzasar Kapan). המשחקים מתקיימים באצטדיון גנדסאסאר בקאפאן , ובאמצדיונים קטנים יותר במחרי, גוריס וסיסיאן. ב-2013 נפתח מרכז האימונים גנדזאסאר קאפאן המהווה בית הספר לכדורגל בדרום ארמניה. בעבר פעלה גם קבוצת זנגזור של גוריס אולם היא נסגרה ב-1997 בגלל מצוקה כלכלית.

• ארם מנוקיאן - פוליטיקאי, מייסד הרפובליקה הארמנית הראשונה
• אקסל בקונץ - סופר
• סרו חנדזיאן - סופר
• ורסנד חקוביאן - איש עסקים ופוליטיקאי
• בחדסר ארזומניאן - אדריכל
• אוקסן מרזויאן - ספורטאי, אלוף אלוף אולימפי ואלוף עולם בהרמת משקולות

• קאראג'וני או זוראץ קארר- מצפה קדמון מהאלף הרביעי לפנה"ס

^[9]

• - אוחטסר - ציורים על סלעים מהאלפים 6-5 לפנה"ס
• גודזור - אתר פרהיסטורי על יד הכפר אנגחקוט ברשות העירונית סיסיאן - מ- 4,000 לפנה"ס - מרכז לסחר באובסידיאן

^[10] הוא קשור לאתרים עליד אגם אורמיה באיראן - יאניק טפה, דלמה טפה ^[11]

• המבצר בבחאברד, המאה ה-4
• מבצר וורוטנאברד - המאה ה-5
• מבצר מחרי מהמאה ה-11
• מבצר הלידזור מהמאה ה-17
• המערות המלאכותיות בחנדזורֶסק

• מנזר טאטב (המאה ה-9) - המנזר החשוב ביותר בחבל סיוניק - מועמד להיות אתר מורשת אונסקו
• ההרמיטאז' הגדול של טאטב (טאטבי אנאפאט) - המאה ה-17- מועמד להיות אתר מורשת אונסקו
• מנזר סורפ הובהנס בסיסיאן - משנת 691
• מתחם המנזר וורוטנוואנק - המאה ה-10
• מנזר בחנו-נוראוואנק - המאה ה-11

• גשר השטן - הוא גשר טבעי שנוצר ללא התערבות בני אדם מעל קניון הנחל וורוטאן
• הר חוסטופ
• מפל שאקי - המפל הגבוה ביותר בארמניה
• הרכבל ב"כנפי טאטב" - פועל מ-2010 בין הלידזור למנזר טאטב באורך 5.7 ק"מ
• בתי המלון בערי גוריס וקאפאן
• הפארק הלאומי ארוויק
• השמורה הממלכתית שיקאהוך
• שמורות בוחאקר,גוריס, אגם סב, זנגזור
• חורשת עצי הדולב על נחל שיקאהוך

• 
  המנזר טאטב מהמאה ה-13-10
• 
  נופים באזור מנזר טאטב
• 
  הרמיטאז' טאטב מהמאה ה-18-17
• 
  מנזר וגנאוונק, המאות 11-10
• 
  מנזר בגנו-נוראוונק, נבנה במאות 11-10
• 
  עיר מערות עתיקה עם חורבות כנסייה בנפת חנדזורסק
• 
  חורבות המבצר בחאברד
• 
  מבצר הלידזור, המאה ה-13
• 
  מראה אל העיר קפאן מהמבצר הלידזור (כנסיית מרים הקדושה , המאה ה-17)
• 
  בית ספר מן המאה ה-19 בשוואנידזור

• 
  נופים בקרבת המבצר בחאברד
• 
  נופים מסיוניק
• 
• 
  הפארק הלאומי ארוויק
• 
  קטע מהדרך צפון-דרום ודרום הפארק הלאומי ארוויק
• 
  מראה לא רחוק מאלידזור
• 
  נופים מסיוניק
• 
  הפעמון בהרסנדזור
• 
  נופים במחוז סיוניק
• 
  קשת וענן בוורישן
• 
  נוף בסביבות המנזר טאטב
• 
  מאגר המים גך
• 
  הגבול ארמניה-איראן

• Robert H.Hewsen, "The Primary History of Armenia: An Examination of the Validity of an Immemorially Transmitted Historical Tradition," History in Africa 2, 1975 : pp. 91-100
• Tadevos Kh.Hakobyan, Stepan T.Melik-Bakhshyan, Hovhannes KhBarseghyan, Հայաստանի և հարակից շրջանների տեղանունների բառարան []. Vol. 4. Yerevan: Yerevan State University Publishing House.1998 p. 639.(בארמנית)

• Syunik Marz Tourist Guide

מדריך תיירות סיוניק-מרז באתר "ארמניהפדיה

• מילון לטופונימים של ארמניה והשטחים הסמוכים
• מידע מאורכב של אתר המשרד לפיתוח עירוני של ארמני
• על סיוניק ומחוזות ארמניה