חלב (עיר)

חלב
حلب

פוטומונטז' של חלב
מדינה	סוריה סוריה
מחוז	מחוז חלב
נפה	נפת ג'בל סמעאן (נפת חלב)
שפה רשמית	ערבית
תאריך ייסוד	האלף ה-5 לפנה"ס
שטח	190 קמ"ר
גובה	390 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	2,098,210[1] (2021)
‑ צפיפות	11,000 נפש לקמ"ר (2021)
קואורדינטות	36°11′58″N 37°09′44″E / 36.19944°N 37.16222°E / 36.19944; 37.16222
אזור זמן	UTC +2
www.ealeppo.sy
אתר מורשת עולמית
העיר העתיקה בחלב האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1986, לפי קריטריונים 3, 4 שטח האתר 3,640 דונם חלק מתוך Northwestern Syria הערות אתר מורשת עולמית בסיכון מאז 2013
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת סוריה מוגדלת)   דמשק חומס לטקיה חמה דיר א-זור אל-חסכה א-רקה הים התיכון ישר. לבנון ירדן עיראק טורקיה חלב (למפת סוריה רגילה)   דמשק חומס לטקיה חמה דיר א-זור אל-חסכה א-רקה הים התיכון ישר. לבנון ירדן עיראק טורקיה חלב (למפת חלב מוגדלת)   חלב (למפת חלב רגילה)   חלב tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

חַלַבּ^[2] (בערבית: حلب; בכורדית: Heleb; בסורית: ܚܠܒ; בארמנית: Հալեպ; בטורקית: Halep; בצרפתית: Alep) היא עיר בסוריה המשמשת כבירת מחוז חלב, המחוז המאוכלס ביותר בסוריה. עד פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה הייתה חלב העיר הגדולה ביותר בסוריה, אך מאות אלפים ברחו ממנה במהלך המלחמה, והוערכה אוכלוסיית העיר בכ-2,098,000 תושבים נכון לשנת 2021. רוב תושביה הם ערבים וכורדים. גרים בה גם ארמנים וטורקים, ועד כחמישית מתושביה הם נוצרים.

העיר היא אחד המקומות הנושבים הידועים העתיקים ביותר בעולם והחלה להתפתח בתחילת האלף ה-5 לפנה"ס על קבוצה של גבעות השוכנות כיום סביב גבעת המצודה שבמרכז העיר. ממצאים בסביבתה מראים כי העיר יושבה כבר באלף ה-11 לפנה"ס, והייתה לנקודת סחר חשובה במשך כל העת העתיקה, וזאת בשל מיקומה האסטרטגי במפגש דרכי מסחר, האחת בין הים התיכון ממערב לעמק הפרת במזרח, והאחרת בין דמשק מדרום לאסיה הקטנה מצפון.

חלב שמרה על חשיבותה במהלך ימי הביניים על אף שרעידת אדמה קשה החריבה אותה כמעט לחלוטין ב-11 באוקטובר 1138, ואף שניצבה במוקד קרבות ממושכים בין המונגולים לממלוכים. כאשר המסחר בין אסיה לאירופה עבר לנתיבים הימיים המקיפים את כף התקווה הטובה, ירדה העיר מגדולתה. בתקופת האימפריה העות'מאנית היא הייתה עיר צדדית, והידרדרות נוספת בחשיבותה אירעה לאחר פתיחת תעלת סואץ ב-1869. עם זאת העיר זכתה לתקופת שגשוג קצרה בתחילת המנדט הצרפתי בסוריה. בשנת 1986 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית.

הקרב על חלב (אנ') (2012–2016) התרחש בעיר במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, וחלקים רבים של העיר ספגו הרס מסיבי. חלקים של העיר עוברים כעת שיקום. לפי הערכות, 31,000 בני אדם נהרגו בעיר במהלך הסכסוך.

השם חלב הופיע לראשונה בטקסטים בתחילת האלף השני לפנה"ס בתקופה הבבלית הקדומה^[3]. במקורות שונים נזכרה העיר בשמות "חאלאב", "חאלאפ", "חאלאבה", "חלבה" או "חאלפה", והמצרים והאוגריתים כינו אותה "חלפ". הסלאוקים כינו את העיר "בראה" וכך היא מופיעה גם במפת פויטינגר מהמאה ה-3. מכאן שמה היווני "ברואאה" (Βέροια). מהשמות הקדומים נוצר שם העיר בשפות אירופיות: "Alep" בצרפתית, והצורה האיטלקית "Aleppo" שאומצה גם באנגלית וברוסית (Алеппо), וכן שמה בערבית "חַלַבּ" (حلب), בטורקית "Halep" ובכורדית "Heleb". בפי יהודי העיר היא נקראה "אֲרַם צוֹבָא", על שם אחת מממלכות ארם בסוריה. שם נוסף שבו העיר מוזכרת בפי היהודים הוא "אחלב"^[4]

משמעות השם ומקורו אינם ידועים. בשפה האמורית "חלב" פירושו "ברזל" או "נחושת", והעיר נודעה כמקור למתכות אלה. בארמית "חלאבה" הוא הצבע הלבן, וייתכן שהכוונה היא לשיש הלבן המצוי בסביבת העיר. אגדה אחרת קשורה לכך שהמילה "חלב" בערבית חופפת להטיית הפועל "לחלוב" בעבר ("הוא חלב"). לפי אגדה זו קשור השם לאברהם אשר חלב את צאנו במקום זה והאכיל את העניים. העיר מכונה בערבית גם בכינוי "א-שַּהְבַּאא'" (الشهباء), דהיינו, "האפורה", ולפי האגדה זה היה צבע צאנו של אברהם, אך כיום מקובל שמקורו של כינוי זה בצבען האפור של אבני הגיר מהן בנויים בתי העיר.

חלב שוכנת בצפון-מערבה של סוריה, באזור מישורי עד גבעי, בגובה של כ-390 מטר מעל פני הים. היא נמצאת במרחק של כ-40 עד 50 ק"מ מדרום וממערב לגבול טורקיה. המצודה שוכנת במרכזה של העיר וממערב לה זורם נחל קואייק, שנתיבו כיום הוא בחלקו תת-קרקעי. צורתה של העיר היא כשל עיגול בקוטר של כ-10 ק"מ, והיא מוקפת בכביש היקפי רחב שתוחם את השטח הבנוי הרציף, ומעבר לו משתרעים פרוורים נוספים. שדה התעופה של העיר שוכן דרומית-מזרחית לה. חלב שוכנת במרחק של כ-110 ק"מ מחופי הים התיכון, דבר המכתיב את האקלים בעיר. זה מתאפיין בקיץ חם ויבש ובחורף גשום וקר. כמות המשקעים עומדת על כ-330 מ"מ בשנה בממוצע:

אקלים בחלב
חודש	ינואר	פברואר	מרץ	אפריל	מאי	יוני	יולי	אוגוסט	ספטמבר	אוקטובר	נובמבר	דצמבר	שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)	10.3	12.6	16.9	22.6	28.7	33.6	36.2	36.1	33.2	27.0	16.8	11.9	23.9
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)	1.7	2.4	5.0	8.9	13.5	18.1	20.9	20.9	17.3	12.4	6.3	3.3	10.9
משקעים ממוצעים (מ"מ)	60.3	52.0	46.1	33.6	17.9	2.3	0.1	0.3	2.2	19.2	35.2	59.6	328.8
מקור: Weather Information for Aleppo

ערך מורחב – ימחד

ממצאים בתל קארמל הסמוך לחלב תוארכו באמצעות פחמן-14 לשנת 10650 לפנה"ס, והם מוקדמים לממצאים שנמצאו ביריחו^[5]. אתר העיר עצמה החל להיות מיושב סביב שנת 5000 לפנה"ס. בתקופת האימפריה האבלאית, ששלטה על רוב שטחה של סוריה באמצע האלף השלישי לפנה"ס, הייתה חלב עיר ואסלית שלה, ושימשה כמרכז דתי לאל הדד בצפון סוריה. שמה באותה עת היה חא-לאם^[6]. בתחילת האלף ה-2 לפנה"ס היא הייתה לבירתה של ממלכת ימחד שהקימו האמורים. ממלכה זו הייתה נתונה להשפעה חורית, והיא הגיעה לשיאה בין 1800 ל-1600 לפנה"ס לערך. בתקופה זו שלטה ימחד על האזור שבין העיר אללח', סמוך לאנטקיה שליד מפרץ איסכנדרון במערב, לבין העיר כרכמיש שעל נהר הפרת במזרח. חלב הייתה למרכז פולחן לאל הדד, אל הגשמים, הסערות והחיים במיתולוגיה הכנענית.

ממלכת ימחד שגשגה עד שהחתים בהנהגת המלך מורשיליש הראשון השתלטו עליה לקראת סוף המאה ה-17 לפנה"ס. לאחר נפילת הממלכה החתית הקדומה בסוף המאה ה-16 לפנה"ס, השתלטה על האזור ממלכת מיתני החורית בתחילת המאה ה-15 לפנה"ס לכל המאוחר. במחצית השנייה של המאה ה-14 לפנה"ס שבו החתים בהנהגת שופילוליומש הראשון וסיפחו את אזור חלב אל האימפריה החתית. החתים נותרו לשלוט באזור גם לאחר התמוטטות האימפריה החתית, וחלב הייתה למרכזה של אחת מהממלכות החתיות החדשות. השליטה החתית בצפון סוריה באה לסיומה כאשר שלמנאסר השלישי כבש אותה במחצית השנייה של המאה ה-9 לפנה"ס, וסיפח את האזור לאימפריה האשורית. לאחר האשורים שלטו הפרסים בצפון סוריה החל בסוף המאה ה-7 לפנה"ס, ואלכסנדר הגדול כבש אותה בשנת 333 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית הוחלף פולחן הדד בפולחנו של זאוס. העיר נותרה בשליטת הממלכה הסלאוקית עד שבשנת 64 לפנה"ס כבש אותה גנאיוס פומפיוס מגנוס והיא הייתה לחלק מהאימפריה הרומית.

הערבים בהנהגת ח'אלד בן אל-וליד כבשו את העיר מידי הביזנטים לאחר מצור שנמשך שלושה חודשים מיולי עד אוקטובר 637. בסופו של המצור נכנעו הביזנטים והותר להם לעזוב את העיר בשלום. העיר הייתה לבירת נסיכות עצמאית באמצע המאה ה-10. בשנת 962 תקפו הביזנטים את העיר ובזזו אותה, והם שבו לשלוט בה למשך פרק זמן קצר בין 974 ל-987. לאחר מכן הייתה העיר והנסיכות שבראשה ניצבה למדינה וסאלית של האימפריה הביזנטית, עד פלישת הסלג'וקים לאסיה הקטנה ולצפון מסופוטמיה בסוף המאה ה-11. הצלבנים הטילו על העיר מצור ב-1098 וב-1124 אך לא הצליחו לכובשה.

ב-11 באוקטובר 1138 פקדה את חלב ואת סביבתה רעידת אדמה קשה, ולפי המכון הגאולוגי האמריקאי (United States Geological Survey או USGS) היא מוערכת כרעידת האדמה השלישית בחומרתה בתולדות ההיסטוריה מבחינת מספר ההרוגים^[7]. במאה ה-15 הוערך מספר ההרוגים באירוע בכ-230,000 איש^[8], אך חלק ניכר מתושבי העיר ניצלו כאשר נימלטו מחלב אל האזור הכפרי סביב לה בעקבות רעשים מוקדמים. לא ניתן להעריך כמה מתושבי העיר מצאו את מותם באירוע, אך העיר נפגעה באורח קשה, וחומות המצודה וחלק ניכר מבתיה קרסו.

ב-1183 כבש צלאח א-דין את העיר והקים בה ממלכה איובית שבראשה עמד נסיך חלב. ארבעה נסיכים שלטו בנסיכות וב-24 בינואר 1260 כבשו המונגולים בהנהגת הולגו חאן את העיר^[9]. חומות העיר נפלו לאחר לחימה בת שישה ימים ולאחר ארבעה שבועות נוספים נכבשה המצודה. האוכלוסייה המוסלמית בעיר נטבחה אך המונגולים חסו על הנוצרים בשל כך שעמדו בברית עם האבירים הפרנקים מאנטיוכיה. המונגולים הפקידו את השלטון בעיר בידי הנסיך האיובי של חומס, והמשיכו במסעות כיבושיהם דרומה לעבר דמשק, אותה כבשו בתחילת חודש מרץ. אולם חמישה חודשים לאחר מכן יצאו הממלוכים במשלחת צבאית ממצרים וכבשו את דמשק מידי המונגולים ב-8 בספטמבר 1260. כחודש לאחר מכן השתלטו הממלוכים גם על חלב, והציבו בראשה מושל מטעמם. המונגולים ניסו להשתלט על העיר מחדש בחודש דצמבר 1260, אך ללא הצלחה. המונגולים לא אמרו נואש, וב-1271 שבו ותקפו את חלב ממעוז כוחם באסיה הקטנה שמצפון. הם כבשו את חלב, ונסוגו רק כאשר ביברס הגיע לעיר בראש צבאו, אולם עשר שנים לאחר מכן, ב-1280 שוב נכבשה העיר בידי המונגולים. חלב שוחררה על ידי הממלוכים זמן קצר לאחר מכן, והוקמה מחדש ב-1292.

בנובמבר 1400 הגיעו צבאותיו של טימור לנג אל שערי העיר. לאחר קרב שנערך במישור בפתח העיר והוכרע בזכות בוגד מבין הממלוכים בתוך פחות משעה, נפלה העיר לידי המונגולים:

"העיר נכבשה, נהרות דם זרמו ברחובות, ערימות המתים הגיעו עד ראש החומות ויצרו מדרון למדרך הפולשים, עבדיה הרבים של העיר פרצו את השערים במנוסתם המטורפת, כל אוצרות העיר שנאספו משך דורות נלקחו על ידי אנשי הערבות המנצחים, יהודי העיר הונסו אל בתי הכנסת ונשחטו עד האחרון, הנשים הצעירות נאנסו ופירמידה של כעשרים אלף גולגולות הוקמה מחוץ לעיר כעדות אילמת לנקמתו הנוראה של טימור לאנג"^[10].

חודש לאחר מכן עזב טימור לאנג את העיר והמשיך דרומה אל דמשק, ועם נסיגת המונגולים מהמזרח התיכון שבו הממלוכים לשלוט בעיר.

ב-1517 כבשו העות'מאנים את חלב, ו-880 שנות שלטון ערבי בעיר באו לקיצן. באותה עת התגוררו בעיר כ-70,000 תושבים^[11]. אף שהייתה לבירת מחוז באימפריה, לא נודעה לחלב חשיבות רבה בתקופה זו, שכן דרכי המסחר בין אסיה לאירופה הועתקו לנתיבים הימיים. את העיר פקדו מספר מגפות דבר ומגפת כולרה ב-1823, ורעידת אדמה קשה הסבה לה נזקים ב-1822. מכה נוספת ניחתה על כלכלת העיר עם פתיחתה של תעלת סואץ ב-1869. ב-25 באוקטובר 1918 נכבשה חלב על ידי הכוחות הבריטים. לאחר מלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה העות'מאנית, הייתה חלב לחלק מהמנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון.

המנדט הצרפתי חילק את סוריה לחמש יחידות שלטוניות, וצפון סוריה היה ל"מדינת חלב" (État d'Alep; دولة حلب). ישות זו התקיימה בין ספטמבר 1920 ל-1925 ובירתה שכנה בחלב. בתקופה זו ידעה העיר פריחה מחודשת, והקהילה היהודית כמו גם הקהילות הנוצריות השונות, שהיוו ביחד כשליש מתושבי העיר, שגשגו. בראש המדינה עמדו המושל הצרפתי וועדה בת ארבעה חברים שהופקדו על ענייני הפנים, המשפט, המסחר וחקלאות והאוצר. ועדה זו בוטלה ב-1923 כאשר הצרפתים הכריזו על הקמתה של "הפדרציה הסורית" (la Fédération Syrienne) שאיחדה שלוש ממדינות המנדט: חלב, דמשק והמדינה העלווית. הפדרציה הפכה למדינת סוריה (l'État de Syrie) ב-1 בינואר 1925 ובירתה נקבעה בדמשק. צעד זה נטל מחלב את חשיבותה כמרכז שלטוני, והתפתחותה נבלמה. מכה נוספת לכלכלה המקומית ניחתה על העיר כאשר הצרפתים ויתרו על סנג'ק אלכסנדרטה שהיה למדינת האטיי ב-1937, ולאחר מכן סופח לטורקיה ב-1939. סוריה הכריזה על עצמאותה ב-1941 אך רק ב-1 בינואר 1944 הוכרה כרפובליקה עצמאית.

ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסוריה

בתחילת 2011 פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, אך במשך אותה שנה נשמר השקט בחלב, למעט מספר הפגנות מטעם המורדים והשלטון המרכזי. ב-10 בפברואר 2012 התפוצצו בעיר שתי מכוניות תופת מחוץ למתקני צבא ומודיעין, 28 איש נהרגו ומאות נפצעו. ב-18 ביולי 2012 התפוצצה מכונית תופת ברובע מגורים, וגרמה למותם של שלושה בני אדם ולעשרות פצועים. מאז יולי 2012 העיר הייתה מחולקת בין המורדים במזרחה לבין המשטר במערבה^[12]. ב-24 ביולי 2012 פתח צבא סוריה במתקפה כבדה נגד מעוזי המורדים בעיר, והיא הייתה לזירת קרבות בין הצדדים הניצים. ב-4 באוגוסט 2012 הפציצו מטוסי חיל האוויר הסורי מספר שכונות בעיר^[13]. בינואר 2013 השתלט ארגון הטרור הסלפי ג'בהת א-נוסרה על חלק מהעיר, והנהיג בה את חוקי השריעה^[14]. לפי דיווחים, בשנת 2013, כעשרה בני אדם נהרגו בעיר בכל יום^[15].

בתחילת פברואר 2016 פתח צבא סוריה במתקפה על המורדים בחלב, בליווי הפצצות של חיל האוויר הרוסי, והטיל מצור על העיר. כ-500 תושבים נהרגו, ועשרות אלפים הפכו לפליטים וברחו מהעיר לגבול טורקיה^[16]. ביולי 2016 השלימו כוחות הממשלה את כיתור העיר, וניתקו את כל קווי האספקה של המורדים^[17]. אולם ב-6 באוגוסט הצליחו המורדים לפרוץ את המצור^[18]. הלחימה נמשכה בהפצצות כבדות של צבא סוריה על העיר^[19], שהביאה בהדרגה לכיבוש רוב חלקי העיר בידי צבא סוריה, בסיוע צבא רוסיה וחזבאללה^[20]. ב-12 בדצמבר השלימו כוחות הנשיא בשאר אל-אסד את כיבוש העיר, לאחר שכבשו את שש השכונות הנותרות שבהן שלטו ארגוני המורדים^[21]. באותו יום ביצעו חיילים בצבא אסד וכוחות חזבאללה מעשי טבח ונקמה בשכונות המזרחיות שהיו בשליטת המורדים, ורצחו כ-200 איש^[22]. לאחר הכיבוש עסקו הכוחות הסורים בפינוי מוקשים, ונתמכו בגדוד של 400 חיילי המשטרה הצבאית של רוסיה, שעסקו באבטחה ושמירת הסדר בעיר, סיוע לכוחות הסורים, אבטחת אנשי מרכז התיאום ואנשי הרפואה הרוסים הפועלים בעיר^[23]. בפברואר 2017 החלו להיראות סימנים ראשונים לשיקום, משחודש קו הרכבת בעיר ועסקים החלו להיפתח מחדש^[24].

ב-15 באפריל 2017 אירע פיצוץ עז של מכונית תופת סמוך לחלב, בו נהרגו יותר מ-126 איש (ביניהם כ-80 ילדים) ונפצעו עוד 500 אנשים^[25]. בנובמבר אותה שנה נערך פסטיבל קניות במטרה לקדם את התעשייה העירונית. בפברואר 2018, לוחמי היחידות להגנת העם נסוגו מהעיר כדי לבלום מתקפה של צבא טורקיה, מה שאפשר לכוחותיו של אסד לכבוש מחדש מחוזות שהיו בשליטתם בעבר. בפברואר 2020 כוחות הממשלה כבשו את המאחזים האחרונים של המורדים במערב העיר חלב ובכך כבשו את העיר כולה והשיגו שליטה מלאה עליה.

כלכלתה של חלב מבוססת על העורף החקלאי שלה, ועל עיבוד ויצוא גידולים חקלאיים כמו חיטה, כותנה, זיתים, פיסטוק (או "פיסטוק חלבי") וכן כבשים. בשנות בצורת תושבי הכפרים והעיירות מעמק הזהב, עוזבים אותם ומגיעים לעבוד בעיר בעיקר מאזור העיירה תדף ומהעיר אל באב הנמצאות במרחק כ-35 קילומטרים מצפון מזרח לחלב. בנוסף לכך היא משמשת כמרכז למנהל ולשירותים במחוז חלב. על בסיס אגם אסד המלאכותי, שנוצר על ידי סגירת סכר טבקה בשנת 1974, מבוססת תשתית חקלאות ודיג.

העיר נודעת בתעשיית הסבון שלה שזכה לשם "סבון חלב" (صابون حلبي; Savon d'Alep). הסבון מופק משמן זית, ער אציל, נתרן הידרוקסידי ומים, והוא מיוצר בעיר בשיטה מסורתית מאז העת העתיקה. סבון חלב נחשב לסבון המוצק העתיק ביותר בעולם, והוא התפשט משך מאות שנות סחר ברחבי אגן הים התיכון. נוסף על חלב מיוצר הסבון בעיקר במרסיי שם הוא מוכר כ"סבון מרסיי" (Savon de Marseille). ייצור הסבון מתחיל בחודש נובמבר כאשר שמן הזית מופק מהזיתים, ובסיום התהליך מתקבל סבון ירקרק המונח להתייבש באוויר הפתוח משך תשעה חודשים לפחות. בתקופה זו הופך הסבון לחום, ורק חלקו הפנימי שומר על צבעו הירוק המקורי. הוא משווק בצורת קוביות סבון שעליהם מוטבע שם היצרן.

מסילת הרכבת החיג'אזית הגיעה לחלב מצפון ב-1906, וב-1912 הושלם חיבור העיר דרומה לדמשק. הנהלת חברת הרכבת הסורית (Chemins de Fer Syriens או CFS) שוכנת בחלב^[26], וכיום פוקדות אותה רכבות בינלאומיות מאיסטנבול ומטהראן המופעלות על ידי חברת הרכבות הלאומית של הרפובליקה הטורקית. מסילות רכבת מחברות את העיר דרומה לדמשק, לחמאת ולחומס, מערבה ללטקיה ולחוף הים התיכון, מזרחה לעמק הפרת ולעיר קמישלי וצפונה לעבר הגבול הטורקי^[27].

דרומית-מזרחית לחלב שוכן שדה התעופה הבינלאומי חלב (مطار حلب الدولي). השדה משמש כבסיסה המשני של חברת הדגל הסורית סיריאן איירליינס, ויוצאות ממנו טיסות לרחבי המזרח התיכון ולאירופה. בשדה מסלול טיסה בודד (09/27) באורך של 9,547 רגל (2,910 מטר)^[28]. בשדה ארבעה שערי עלייה למטוס באמצעות גשרי עלייה למטוס, והוא מסוגל לטפל בתנועת נוסעים שנתית של כ-1.5 מיליון נוסעים. בשנת 2005 עברו דרך השדה 487,471 נוסעים, לעומת 279,732 בלבד בשנת 2000^[29]. היקף המטען המשונע דרך השדה עמד בשנת 2005 על 2,825 טון. שדה התעופה נסגר בינואר 2013 בשל מלחמת האזרחים^[30]. בעקבות השתלטות הממשלה על מזרח העיר, יצאה טיסת ניסוי משדה התעופה ב-6 בינואר 2017, לראשונה מזה 4 שנים, לפני פתיחה מלאה של שדה התעופה^[31].

רוב תושבי העיר הם מוסלמים סונים, רובם ערבים והיתר כורדים, אך בעיר ייצוג ללאומים רבים, ובהם צ'רקסים, אלבנים, ארמים, בוסנים, בולגרים, צ'צ'נים, קברדינים וטורקים. בעיר אוכלוסייה נוצרית ניכרת, ופועלות בה מספר קהילות נוצריות מזרחיות, בעיקר של הכנסייה האפוסטולית הארמנית ושל הכנסייה הסורית-אורתודוקסית.

בחלב התקיימה נוכחות יהודית מאז סוף תקופת בית ראשון, ולפני קום מדינת ישראל מנתה הקהילה כ-17,000 איש. מאז ועד סוף המאה ה-20 עזבו היהודים את חלב טיפין טיפין, וכיום מתגוררות בה משפחות יהודיות בודדות (ראו להלן).

"אוניברסיטת חלב" (جامعة حلب) היא אוניברסיטה ציבורית, והיא השנייה בגודלה במדינה. תחילתו של המוסד בהקמתה של הפקולטה להנדסה בעיר ב-1946, וזו הייתה שלוחה של אוניברסיטת דמשק, האוניברסיטה היחידה בסוריה באותה עת^[32]. האוניברסיטה נוסדה ב-1960 מכוח חוק שהתקבל ב-1958 ולפקולטה להנדסה נוספה פקולטה לחקלאות. כיום כוללת האוניברסיטה 20 פקולטות בסך הכל, ובהן פקולטות לאדריכלות, הנדסה בתחומים שונים, רפואה, מדעים, כלכלה, רוקחות, משפטים, אמנות, מדעי הרוח ולחינוך. בנוסף מסונפים לאוניברסיטה שלושה בתי חולים. "האוניברסיטה הפרטית למדע ולאמנות" (جامعة العلوم والفنون; Private University of Science and Arts או PUSA) החלה לפעול ב-25 באוקטובר 2003 ובמסגרתה פקולטות להנדסת בניין, לאמנות ולארכאולוגיה. עוד פועלות בעיר אוניברסיטת קורדובה הפרטית, אוניברסיטת א-שהבאא, "האוניברסיטה הערבית-אמריקאית לטכנולוגיה" (The Arab American University for Technology או AAUT), ושלוחה של "אוניברסיטת אל-איתיחד" (جامعة الإتحاد).

ענף הספורט הפופולרי בעיר הוא הכדורגל. בעונת 2007–2008 שיחקו שתי קבוצות מהעיר בליגה הסורית העליונה (الدوري السوري): קבוצת אל-איתיחאד (الاتحاد) שנוסדה ב-1953 ואשר זכתה באליפות המדינה שש פעמים, וקבוצת אל-חוריה (الحرية) שנוסדה ב-1952 ואשר זכתה באליפות המדינה בשתי הזדמנויות. האצטדיון הבינלאומי בחלב (ستاد حلب الدولي) נחשב לאצטדיון הלאומי בסוריה, הוא נחנך בשנת 2007 ובו מקומות ל-61,000 צופים^[33]. אצטדיון נוסף בחלב הוא אצטדיון אל-חמדאניה (ستاد الحمدانية) ובו 18,000 מקומות ישיבה ו-7,000 מקומות עמידה.

בלב העיר העתיקה שוכן המוזיאון הלאומי של חלב שהוא מוזיאון לארכאולוגיה ואמנות מודרנית. המוזיאון נפתח ב-1931. בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, המוזיאון נסגר למבקרים^[34].

העיר העתיקה של חלב מוקפת חומה באורך של כחמישה ק"מ וצורתה היא כשל ריבוע שכל אחרת מצלעותיו היא באורך של כ-1.5 ק"מ. שטחה כ-2 קמ"ר, אך יחד עם הרבעים העתיקים שמחוץ לחומות, היא משתרעת על שטח של 3.55 קמ"ר, ואורכם הכולל של רחובותיה וסמטאותיה מגיע לכ-300 ק"מ. בין שנות ה-50 לשנות ה-70 נהרסו חלקים גדולים מהרובע העתיק כדי לפנות מקום לדרכים חדשות ולבתי מגורים, ושטחה המקורי של העיר העתיקה הצטמצם מ-4.18 קמ"ר לשטחה הנוכחי^[35]. עובדה זו עיכבה את הכרזתה של העיר העתיקה כאתר מורשת עולמית מ-1978 עד 1986, ועד שניתנו התחייבויות מתאימות להפסקת ההרס ולשימור הקיים. מאז שנות ה-90 נעשים מאמצים לשימור ולשחזור הרובע לפי תוכנית שזכתה בשנת 2004 בפרס מטעם אוניברסיטת הרווארד. בשנת 2004 התגוררו בעיר העתיקה כ-118,000 תושבים, והיו בה כ-30,000 מקומות עבודה^[36].

מצודת חלב (قلعة حلب) שוכנת בליבה של העיר העתיקה. היא מתנשאת לגובה של כ-50 מטר מעל סביבתה, וצורתה כשל אליפסה באורך של 295 מטר ממזרח למערב, וברוחב של 170 מטר מצפון לדרום^[37]. היא מוקפת בחומות ובמגדלי שמירה בגבהים משתנים, ובחפיר רחב ועמוק ברוחב של כ-80 מטר. החפיר עמוק מהשטח המקיף את המצודה בכ-20 מטר, ועל מדרונותיו העולים אל המצודה ניצבים שני מגדלי שמירה קדמיים: האחד מדרום למצודה והאחר מצפון לה. גשר בודד מוביל אל המצודה מעל לחפיר בצידה הדרום-מערבי ומסתיים במבנה השער הפנימי.

דברי ימיה של המצודה שלובים בתולדותיה של העיר, וגילה יותר מאלפיים שנים. במקום שכן מקדש חתי שהוקם בסוף האלף ה-2 או בתחילת האלף ה-1 לפנה"ס. לאחר כיבוש חלב בידי אלכסנדר מוקדון, היא נשלטה בידי סלאוקוס הראשון, ובתקופה זו החל ביצורה של המצודה והוקמו חומותיה הראשונות. אל התל הוביל רחוב מקורה באכסדרה שקישר בינה לבין העיר ההלניסטית ממערב. הביזנטים הקימו במצודה כנסיות וחפרו במצודה בארות מים. הם הפכו אותה למרכז מבוצר וחזק, והערבים צרו עליה משך שלושה חודשים בשנת 637, עד שהביזנטים נכנעו.

חשיבותה של המצודה גברה בתקופת מסעי הצלב, עת שימשה כמעוז מוסלמי כנגד הצלבנים. עיקר התפתחותה של המצודה היה במאה ה-12 ובמחצית הראשונה של המאה ה-13. תחילה נוספו לה הארסנל ושני המגדלים החיצוניים. לאחר מכן הוקמו בה מאגר מים, מגרש מרוצים, שני אולמות אחסון גדולים לדגנים, ומעבר סתרים תת-קרקעי שהוביל מהמצודה צפונה. שתיים מהכנסיות הביזנטיות הוסבו למסגדים, ובתקופה זו נבנו גם מבני השער של המצודה, המקושרים זה לזה בגשר הנשען על קשתות. במבנה השער הפנימי הוקמו חמישה אולמות מקורים בקמרון חבית ששלושה שערי ברזל חצצו ביניהם. החפיר הועמק וצופה במשטח אבן ומולא במים. במצודה נחפרו מערות ששימשו כבית כלא והוקם בה קסרקטין. בעשור הראשון של המאה ה-13 התפתחה המצודה לארמון איובי מבוצר, שכלל גנים ובתי מרחץ. מארמון זה השתמר, בין היתר, שער הכניסה המעוטר באבנים שחורות ולבנות ובקשת השער המעוטרת בצורת כוורת (ראו תמונה להלן).

ב-1260 הרסו המונגולים את חומות המצודה ואת רוב בנייניה, אך הממלוכים שבו והקימו אותה בסוף המאה ה-13. טימור לנג שב והרס את המצודה עד היסוד ב-1400, והיא נבנתה מחדש החל ב-1415. בין היתר הוקמו מחדש שני מגדלי השמירה החיצוניים והארמון הממלוכי על אולם הכס שבו החליף את הארמון האיובי.

המצודה איבדה את חשיבותה הצבאית בתקופה העות'מאנית, והוקמו בה מספר בתי מגורים. עם זאת חיל מצב עות'מאני וחיילים יניצ'רים המשיכו וחנו במקום. במצודה נעשו מספר שיפוצים במשך תקופה זו אך לא נוספו לה מבנים חדשים. המצודה ניזוקה ברעידת האדמה שפקדה את העיר ב-1822, וב-1831 הקים אבראהים פאשא קסקרטין בצידה הצפוני של המצודה, תוך שהוא עושה שימוש בחומרי המבנים שנהרסו ברעש האדמה. קסרקטין זה משמש כיום בחלקו כמוזיאון מצודת חלב ומוקרן בו סרט על אודות האתר. בתקופת המ��דט הצרפתי המשיכה המצודה ושימשה למגורי חיילים, אך בד בבד החלו הצרפתים לערוך את הסקר הארכאולוגי הראשון בתל.

לאחר עצמאות סוריה, נעשו מאמצים רבים לתחזק ולשחזר את המצודה. תיאטרון מודרני הוקם במקום ב-1980 ואולם הכס הממלוכי שוחזר. ב-1999 העניקה קרן אגא חאן לתרבות סיוע לשיפוץ המצודה^[38], וטקס הענקת פרס אגא חאן לאדריכלות נערך בה בשנת 2001.

במסגרת החפירות באתר התגלו בו שרידי המקדש לאל הדד. השרידים העיקריים שנמצאו הם מהמאה ה-9 לפנה"ס, אבל הממצאים הראו שרידי מקדש מהאלף השני לפנה"ס, שנהרס ונבנה מחדש לאורך השנים^[39].

באוגוסט 2012 הופצצה המצודה על ידי כוחותיו של בשאר אל-אסד וניזוקה קשה^[40]. שערי המצודה פוצצו בהתקפת טילים, וחיילי צבא סוריה השתלטו עליה וניצלו את חרכי הירי להתגוננות. ארכאולוגים הזהירו כי הלוחמה בעיר ”עלולה לפגוע פגיעה חסרת תקנה במורשת האדריכלית והתרבותית של ציוויליזציות שונות ששלטו באזור במשך 5,000 שנים”^[41].

• 
  מראה המצודה מכיוון החפיר
• 
  אחד ממגדלי השמירה החיצוניים
• 
  מוזיאון מצודת חלב
• 
  שער בארמון האיובי

בחומות העיר קבועים כיום שבעה מתוך שמונה שערים ששכנו בה עד המאה ה-20:

• "באב אל-חדיד" (باب الحديد – "שער הפלדה" – נקודה A במפה) ניצב בפינה הצפון-מזרחית של העיר וצורתו הנוכחית הוענקה לו ב-1509^[42]. הוא זכה בשמו בשל כך ששכן סמוך לרובע הנפחים.
• "באב אל-אחמר" (باب الأحمر – "השער האדום" - נקודה B במפה) ו"באב א-נראב" (باب النراب – "שער הסכין" – נקודה C במפה) ניצבים מדרום לו לאורך החומה המזרחית.
• "באב אל-מקאם" (باب المقام - "שער מקאם" - נקודה D במפה) ניצב במרכזה של החומה הדרומית מאז שנת 1230^[43], ודרכו עברה הדרך מהמצודה אל מקאמאת. הוא עוצב בפאר ונראה כי שימש לצרכים טקסיים ולמעבר תהלוכות, ולא לצרכים צבאיים. דבר זה מוסק מכך שאין בו מגדלי שמירה, יש בו שלושה פתחים במקום פתח בודד, והדרך העוברת דרכו היא בציר ישר ללא פניות.
• "באב קינסרין" (باب قنسرين – "שער קינסרין" – נקודה E במפה) נקרא על שם קינסרין אליה הוביל. הוא הוקם במאה ה-10 ושופץ לחלוטין ב-1256 כאשר האזור הדרום-מערבי של העיר חודש^[44]. משני צדדיו ניצבים שני מגדלים - המערבי מתנשא לגובה של 18 מטר וגובהו של המזרחי הוא 26 מטר. הקשת בראש השער היא בסגנון איובי והפתח מוביל למספר חדרים שתקרתם עשויה בצורת קמרון צולב. החדרים ערוכים סביב חצר מרכזית ובה באר, מאגר מים טחנות קמח ושמן. בשער שוכן גם מקום פולחן קטן.
• "באב אנטקיה" (باب انطاكية – "שער אנטקיה" – נקודה F במפה) קיבל את שמו מהעיר אנטקיה שבטורקיה, אליה הוא פונה. הוא ניצב במרכז החומה המערבית של העיר, והוא אחד משעריה העתיקים. הוא נבנה במאה ה-10 במקום בו ניצב שער קודם ושוחזר מספר פעמים לאחר מכן ועד 1422^[45]. משני צדדיו של השער שני מגדלים ובדרומי מקום פולחן.
• "באב אל-פרג'" (باب الفرج – "שער הגאולה" – נקודה G במפה) המכונה גם "שער גן עדן" שכן בפינה הצפון-מערבית של העיר העתיקה, אך נהרס ב-1904 ופינה את מקומו לרחבה גדולה הנושאת את שמו. מאז 1978 נערכות עבודות לשיקומו של האזור.
• "באב א-נאסר" (باب النصر – "שער הניצחון" – נקודה H במפה) שוכן במרכז החומה הצפונית של העיר, ובמקור נקרא "באב אל-יהוד" (שער היהודים) בשל כך ששכן בסמוך מצפון לרובע היהודי^[46]. ב-1212 נבנה השער מחדש והמעבר הישיר דרכו פינה את מקומו לשורה של חדרים המחייבים את העוברים דרכו לפנות מספר פעמים. בתקופת השלטון העות'מאני נפער פתח בשער כדי לאפשר מעבר כלי רכב.

המסגד הגדול (الجامع الكبير) או מסגד אומיה (جامع أمية - מפה - 6) הוא המסגד החשוב בעיר, והוא שוכן בסמוך ממערב למצודה. הוא הוקם בתקופת בית אומיה והושלם בשנת 715^[47], במקום בו ניצבו אגורה הלניסטית, מקדש רומי ולאחר מכן הגן של הקתדרלה הביזנטית שהוקדשה לפלוויה יוליה הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס. ב-1159 כילתה שרפה את המבנה^[47], והוא הוקם מחדש ב-1169. מחוץ למסגד שכן מינרט רבוע בגובה של 45 מטר, אשר נהרס ב-24 באפריל 2013 במהלך מלחמת האזרחים בסוריה^[48][49][50]. המינרט שופץ לראשונה ב-1090, והוא עוטר בכתובות בכ��ב כופי ובדוגמאות של קשתות ועמודים. המסגד נבזז על ידי המונגולים ב-1260 ויסודותיו התערערו במשך השנים כתוצאה משריפות ומרעידות אדמה. לאחרונה שוקם המסגד בשנת 2003.

המסגד ערוך סביב חצר גדולה באורך של כ-80 מטר וברוחב של כ-50 מטר. החצר מרוצפת באבנים שחורות ולבנות הערוכות בדוגמאות גאומטריות, ולאורכה ארקדה. במרכזה שני אגני טהרה, ואולם התפילה המרכזי שוכן מדרום לה, ובו מינבר מעץ מהמאה ה-15 ומחראב מעוטר. לצידו של המיחרב חדר קטן שבו לפי המסורת שמור ראשו של זכריה, אביו של יוחנן המטביל. התקרה מתקופת הממלוכים עשויה מקמרונות צולבים וכיפה קטנה מונחת במרכזה.

• 
  מראה כללי של המסגד (לפני הריסת הצריח בשנת 2013)
• 
  מראה בחצר המסגד
• 
  אגני הטהרה בחצר המסגד
• 
  הארקאדה במסגד

מסגד ומדרסת פירדאוס שוכנים מחוץ לחומות העיר, דרומית-מערבית ל"באב אל-מקאם" (מפה - D). המבנה הוקם על ידי האיובים ושגשג במאה ה-13. הבניין נושא אחת-עשרה כיפות, וארבע כניסות הוליכו אליו בעבר, אך כיום שלוש מהן חסומות. הכניסה המזרחית מובילה אל פרוזדור מקורה בקמרון חבית הנפתח אל חצר מרכזית בצורת מלבן. סביב החצר ארקדה מצידה המזרחי, המערבי והדרומי, וזו מובילה לשלושה אולמות מגורים גדולים. האולם הדרומי משמש כמסגד ובו מחראב עשוי משיש לבן, פורפיר אדום ודיוריט ירוק. מול המסגד שוכנים שני חדרי הלימודים ובאחד מהם שלוש נישות חצובות בקיר המשמשות להנחת ספרי הלימוד^[51].

מדרסת הלווייה (מפה - 1) נוסדה ב-1123 במקום בו שכנה קתדרלת פלוויה יוליה הלנה הביזנטית. עד שנה זו שכנו הקתדרלה והמסגד הגדול הצמוד לה ממערב, זו לצד זה, אך אז שונה ייעודה של הקתדרלה והיא הפכה למדרסה. במרכז המבנה חצר פנימית המוקפת במגורי התלמידים ובצידה המערבי נמצא אולם תפילה נושא כיפה. אולם זה הנתמך בשמונה עמודים בסגנון קורינתי הוא החלק היחיד ששרד ממבנה הקתדרלה המקורי, והוא מתוארך למאה ה-5^[52]. המיחרב המעוטר הוא משנת 1245. מדרסת סולטאניה (מפה - 5) מהמאה ה-13 שוכנת בסמוך מצידה הדרום-מערבי של המצודה, והיא מצטיינת במיחרב המעוטר שלה. מדרסת מוקדמיה שימשה גם היא ככנסייה עד 1123 ואז הפכה למסגד. ב-1168 שינה המבנה את ייעודו בשנית והיה למדרסה^[53].

השוק בחלב מקורה בקשתות אבן, ואורך סמטאותיו מגיע לכ-30 ק"מ^[54]. בעבר נחשב למוקד הסחר החשוב ביותר במדינה, והוא נחלק לשווקים ייעודיים לביגוד, זהב, חוטים ולתבלינים. בשוק ממוקמים מספר חאנים המשמשים גם הם כמרכזי מסחר. חאן אל-גומרוק ("חאן המכס" - מפה - 9) הוא הגדול בחאנים של חלב. הוא הוקם ב-1574 ושימש כנציגות המסחרית והבנקאית של הסוחרים ההולנדים, הצרפתים והבריטים. כמקובל בחאנים דומים הוקדשה קומתו הראשונה למסחר והשנייה למגורים. הכניסה אל המבנה היא בצידו הצפוני והיא מובילה אל חצר שבמרכזה רחבת תפילה מקורה. כיום שוכנות בחאן כ-250 חנויות. חאן אל-נחאסין ("חאן נפחי הנחושת") משמש כיום כקונסוליה הבלגית. חאן אל-וזיר (خان الوزير - "חאן הווזיר") נבנה כאחסניית דרכים במאה ה-17, והוא שוכן בצמוד ממערב למצודה. חלק ממנו נהרס בעת המנדט הצרפתי כדי לפנות מקום לכביש, אך לאחרונה הוא שוחזר^[55]. במהלך מלחמת האזרחים בסוריה נשרפו חלקים מהשוק^[56].

הרובע הנוצרי של חלב, הידוע גם כ"רובע ג'דיידה" (جديدة - "החדשה"), שוכן בחלקה הצפון-מערבי של העיר העתיקה, סמוך ל"באב אל-פרג'" (מפה - G), ובו מספר כנסיות. הכנסייה המרונית המוקדשת לאליהו הקדוש (מפה - 17), היא כנסייה קתולית מזרחית מרונית אשר הוקמה בשנת 1873^[57]. למבנה שני מגדלים וכיפה גדולה לבנה, ופעמוניה מנגנים את נעימת אווה מריה אחת לרבע שעה. בחזית הכנסייה ניצב פסלו של הארכיבישוף ירומאנוס פארהט אשר ייסד את הספרייה המרונית בעיר. כנסיית עמנואל הארמנית (מפה - 15) היא כנסייה ארמנית שהוקמה בשנת 1852, אך המבנה הנוכחי הוא מ-1923. כנסייה ארמנית נוספת היא כנסיית המרטירים השוכנת ברובע סולמניה בעיר. הקהילה נוסדה ב-1931 ומבנה הקבע שלה הוקם ב-1965.

• 
  מראה בשוק
• 
  סמטה בשוק
• 
  חזית הכנסייה המרונית ברובע הנוצרי
• 
  כנסיית המרטירים

ערך מורחב – קהילת יהודי חלב

יהודים ישבו בחלב כבר בסוף תקופת בית ראשון^[60]. לפי המסורת המקומית, תחילתה של הקהילה היהודית בעיר בכיבוש ארם בידי יואב בן צרויה שר צבאו של המלך דוד. הנוסע בנימין מטודלה ביקר בעיר ב-1173 ורשם אודותיה:

"ומשם שני ימים לחלב היא ארם צובה והיא עיר המלכות של נור אל-דין. ובתוך העיר ארמונו מוקף חומה... גדולה מאוד. ואין בו מעיין ולא נהר אלא ממי המָטָר הם שותים, וכל אחד מהם יש לו גוב בביתו. ובה כמו חמשת אלפים יהודים."^[11].

במקום אחר הוא נוקב במספר 1,500 וייתכן שהכוונה היא למספר המשפחות. במהלך המאה ה-13 פעל בעיר רבי יהודה אלמדארי.

מצבם של היהודים לאורך הדורות השתנה בהתאם לשלטון בעיר. בתקופות מסוימות כמו במאה ה-10 ומאוחר יותר, בעת השלטון העות'מאני, זכו היהודים למעמד טוב^[61]. בתקופות אחרות כמו בעת השלטון הממלוכי, הוטלו עליהם גזרות. כך, בתחילת המאה ה-14, חוקקו הממלוכים חוקים האוסרים על היהודים והנוצרים לשמש בתפקידים ציבוריים, ובשנת 1327 הפכו את בית הכנסת הראשי למסגד. טימור לנג, שכבש את העיר בשנת 1400, ערך טבח ביהודי חלב שהסתתרו בבתי הכנסת. הקהילה הצליחה להשתקם רק במחצית השנייה של המאה ה-15, ובתחילת המאה ה-16 הגיעו לע��ר יהודים מגירוש ספרד. רבהּ של חלב כונה "ראש על אר"ץ רבה" (מליצה על תהלים, ק"י, ו', כשאר"ץ הוא קיצור לשם העיר ארם צובא).

במאה ה-18 הקהילה גדלה ולבית הכנסת הגדול נוסף בשנת 1734 אגף תפילה נפרד ליהודים ספרדים דוברי לאדינו. במאות ה-17 וה-18 היגרו לחלב יהודים עשירים מארצות שונות במערב אירופה, בעיקר צאצאי אנוסים מחצי האי האיברי ויהודים איטלקים, ואלה כונו בפי חברי הקהילה המקוריים (ה"מוסתערבים") בכינוי "פראנקוס". בין המוסתערבים ל"פארנקוס" שהיו סוחרים אמידים, שררה מתיחות, והם התנהלו כשתי קהילות נפרדות הדוברות שפות שונות — אלה ערבית, ואלה ספרדית ואיטלקית. במחצית השנייה של המאה ה-18 גווע השימוש בלדינו, ולקראת המאה ה-19 נעלמה ההפרדה בין שתי הקהילות כתוצאה מנישואין. הקהילה נחלקה למעמדות גם על רקע כלכלי, ועיסוקו של אדם קבע את שיוכו החברתי. התנהגותן של הבנות והנשים הצעירות הייתה נתונה בפיקוח הדוק. הנישואין התקיימו בשים לב למעמדם של בני הזוג, לא מעט בין דודנים, ותמיד בדרך של שידוך.

בשנת 1848 התגוררו בעיר כ-700 משפחות יהודיות^[11]. רעידת אדמה קשה בשנת 1822 שהרסה את העיר, ופתיחת תעלת סואץ ב-1869 גרמה לירידה בהיקף המסחר בעיר, ויהודים רבים היגרו ממנה והקימו קהילות במנצ'סטר, בואנוס איירס, מקסיקו סיטי, סאו פאולו ובארצות הברית, במיוחד בברוקלין, ניו יורק. אחרים עשו את דרכם לביירות ולקהיר. לאחר הפיכת הטורקים הצעירים ב-1908, והנהגת הגיוס הצבאי גם על יהודים, התעצמה ההגירה מהעיר^[62]. עם זאת, ב-1943 התגוררו בעיר כ-17,000 יהודים.

ערך מורחב – פרעות חלב (1947)

עם החלטת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל, פתחו הערבים בחלב במהומות נגד יהודים. המהומות נמשכו יום בודד, ועוצמתן בעיר לא הייתה קשה כבמקומות אחרים, ככל הנראה בשל הפסיפס האתני של אוכלוסיית העיר. בתי הכנסת בחלב הועלו באש, אך לא נגרמה פגיעה בנפש בשל כך שהיהודים הסתגרו בבתיהם במשך שלושה ימים. יהודי העיר החלו לעוזבה. כ-3,000 מתוך כ-25,000 בני הקהילה עלו לארץ ישראל, והיתר היגרו לקהילות יוצאי חלב ברחבי העולם^[63]. אולם מגבלות שהטילו השלטונות הסוריים על העזיבה, לא אפשרו לכל יהודי העיר לעזוב. ב-1976 הוערך מספר היהודים בעיר בכ-2,000^[60]. בשנות ה-90 התיר נשיא סוריה חאפז אל-אסד, לכ-4,000 מיהודי סוריה, ובהם גם יהודים מחלב, להגר מהמדינה, ובלבד שלא יעלו לישראל. בשנת 2002 הוערך מספרם של כל יהודי סוריה בכמאה בלבד^[64]. עם התמשכות מלחמת האזרחים במדינה בכלל ובעיר בפרט, החלה האוכלוסייה היהודית בעיר להצטמצם בהדרגה. בשנת 2015, בסיועו של איש העסקים הישראלי-אמריקאי מוטי כהנא, חולצה המשפחה היהודית האחרונה מהעיר. המשפחה חולצה על ידי כהנא והועברה לטורקיה, משם עברה לישראל.

ערך מורחב – בית הכנסת המרכזי של חלב

בית הכנסת המרכזי, שכונה גם "בית הכנסת של יואב בן צרויה", בשל כך שלפי המסורת מיוחס ייסוד הקהילה למהלכיו הצבאיים, שימש כמקום פולחן יהודי ככל הנראה כבר במאה ה-5^[65]. המבנה הוקם במאה ה-9 והושפע מהאדריכלות המוסלמית. הוא נפגע במאה ה-13 כתוצאה מהכיבוש המונגולי של חלב, ובשנת 1327 הפך למסגד בפקודת השלטונות. בעת כיבוש העיר בידי טימור לנג ב-1400 חרב הבניין, והוא נבנה מחדש ב-1418. במהומות שאירעו בעיר בסוף שנת 1947 (פרעות חלב), הועלה המבנה באש וניזוק באורח קשה, אך הוא עדיין ניצב במקומו וזוכה להגנת השלטונות. הוא שופץ באופן חלקי בשנת 1992 במימון יהודים יוצאי העיר, אך הוא אינו בשימוש מזה שנים רבות.

המבנה כלל חצר פתוחה ששימשה לתפילה בימי הקיץ, ומשני צדדיה שני אגפים - האגף המערבי המוקדם ששימש את המוסתערבים והאגף המזרחי מהמאה ה-16 ששימש לתפילת היהודים הספרדים וכבית מדרש. בקירות האולם המערבי היו שלוש קשתות שכונו "היכלות" ושלושה היכלות נוספים נקבעו בקיר הדרומי של החצר.

היכל שביעי נבנה בקיר הדרומי של האגף המזרחי וסימן את הכיוון לירושלים. היכל זה כונה "היכל אליהו" או "מערת אליהו", ובו נשמרו כתבי הקודש וכתר ארם צובא. בצמוד למערת אליהו בכוך בכותל נמצאת מערת הצדיקים חלב. מערה זו המכונה גם "מלכבי" שמשה כמערת קבורה בה נקברו חכמי חלב ורבניה הראשיים לדורותיהם. עם הבודדים שנקברו במקום נמנים הרבנים הראשיים במאות ה-18 וה-19 - חיים מרדכי לבטון, יעקב שאול דוויק הכהן, אברהם ענתבי, שלמה לניאדו, ואליהו שמאע הלוי.

ערך מורחב – כתר ארם צובא

כתר ארם צובא הוא כתב יד של התנ"ך שנכתב לפי ההשערה בסביבות שנת 920. חוקרי המקרא רואים בכתר את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בגלל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו, ונוסח זה קבע את נוסח התנ"ך מאז כתיבתו. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, ושכן בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן, לקראת סוף המאה ה-14, הופקד בידי יהודי בחלב. משך 600 שנה שכן הכתר בבית הכנסת הגדול בעיר, עד שנעלם במהלך פרעות חלב ב-1947. כעבור כעשר שנים הגיע הכתר כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, והוא מוצג בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים.

• אמנון שמוש, מישל עזרא ספרא, הוצאת מסדה, 1978.
• חיים סבתו, אמת מאר"ץ תצמח, ספרי עליית הגג, 1997.

על יהדות חלב

• ירון הראל, בין תככים למהפכה-מינוי רבנים ראשיים והדחתם בקהילות בגדד דמשק וחלב 1744-1914, מכון בן צבי ירושלים 2007.
• ירון הראל, 'היצירה התורנית בסוריה ולבנון בשנים 1950-1750'. פעמים, 86-87 (תשס"א). עמ' 67–123.
• מרים פרנקל, קהילת יהודי חלב במאה ה-11-12, מכון בן צבי ירושלים.
• חכם אברהם עדס, "דרך אר"ץ מנהגי ארם צובא חלב", בני ברק תש"ן 1990.
• אליהו מירב, קהילת יהודי חלב, ראש פינה 2009.
• לאה בורנשטיין מקובצקי, עיר של חכמים וסוחרים: הקהילה היהודית בארם צובה, 1492-1800, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, 2012
• לאה בורנשטיין מקובצקי, בית דינו של שמואל, תשובות רבי שמואל לאנייאדו וחכמי דורו, מכון בן צבי, ירושלים תשע"ז.

מאמרים

• לאה בורנשטין-מקובצקי, המעמד הפוליטי והחברתי של יהודי חלב בשנים 1517–1800, בתוך: אר"ץ ומלואה ב, תשעג, עמ' 99–125.
• נחום מנחם, אורות וצללים בפעילות הציונית בקהילת חלב, בתוך: אר"ץ ומלואה ב, תשעג, עמ' 126–175.
• מרגלית בז'רנו, חלבים דוברי ספרדית ופורטוגלית: יוצאי ארם צובה באמריקה הלטינית, בתוך: אר"ץ ומלואה ב, תשעג, 205-221.
• צבי זוהר, ויברא ארטסקרול את חלב בצלמו: מיצובה של חלב כקהילת קודש חרדית בחיבור "Aleppo - city of scholars", בתוך: אר"ץ ומלואה ב, תשעג, עמ' 222–250.

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: חלב
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חלב (עיר)

• אתר האינטרנט הרשמי של חלב
• אתר שדה התעופה של חלב
• אגודת ידידי מצודת חלב
• אודות יהדות חלב - אתר מט"ח
• The Jews of Aleppo
• בית הכנסת של חלב באתר בית התפוצות
• מרים פרנקל, ‏הנהגתה של קהילת חלב במאות הי"א-י"ב, פעמים
• רשימת מאמרים על חלב באתר רמב"י
• נדב מן, המסע בעקבות הכתר, באתר ynet, 30 במרץ 2007
• יעל אלנתן, ‏מאברהם אבינו עד אסד, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 16 בדצמבר 2016
• רויטרס, אחרי הקרבות: זה מה שנשאר מחלב, באתר ynet, 21 בדצמבר 2016
• מפת חלב, 1929, או��ף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית, פרויקט ערים היסטוריות
• חלב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הכתר האבוד - סרט על הקהילה החלבית וכתר ארם צובא
• חלב (סוריה), דף שער בספרייה הלאומית

אתרי מורשת עולמית בסוריה
העיר העתיקה בדמשק • אתר תדמור • העיר העתיקה בחלבּ • העיר העתיקה בבוסרה • קראק דה שבלייה ומצודת צלאח א-דין • הכפרים העתיקים בצפון סוריה